זבח השלמים כט

אעשה לך כי אפרוש כפי אל ה' ותכף הקולות יחדלון מכל שהוצרך לשפוך תפלות בעושר כמ"ש שם במכת הערוב ויעתר אל ה' ששפך תפלות בעושר ולזה קאמר ויעש ה' כדבר משה שהתפלל וענהו אבל כאן לא שייך לומר ויעש ה' כדבר משה שבפה לא דבר משה כלום אלא ויפרוש כפיו ומיד ויחדלו הקולות מבלי תפלה כי כך הבטיחו משה שבפרישות כפים לבד יחדלו מבלי תפלה להראות גדולתו וכיון שכן לזה למדנו תורתנו הקדושה חידוש זה שלא היה מתפלל אלא חוץ לעיר לומר שאפילו תפלה קלה כזו שלא הי' מדבר אלא פרישות כפים לא היה עושה אלא חוץ לעיר והיינו מה שכוונו במכילתא דהחידוש לומר ומה תפלה קלה היא חוץ לעיר דבור החמור לא כ"ש באומרם תפלה קלה לומר שאפי' שאינה תפלה ממש אלא תפלה קלה מקרי לא רצה לעשותה אלא חוץ לעיר ומכ"ש התפלות הראשונות שהי' צועק ומתפלל ממש שודאי שלא היו אלא חוץ לעיר ודוק. וזהו מה שכוונו במדרש וז"ל ויצא משה את העיר שעדיין הי' בתחום העיר מיד לא שהה מהתפלל עליהם אלא ויפרוש כפיו אל ה' וקבל ה' תפלתו ויחדלו הקולות ע"כ שכוונתם רצויה לפרש מלבד הפשט מה שפירשנו שלא שהה להתפלל ר"ל שלא האריך בתפלתו אלא ויפרוש כפיו וקבל ה' תפלתו מבלי שיתפלל ממש אלא בפרישות כפים תיכף נענה וכוונו לתרץ מה שהקשינו לעיל ודוק שה' ענה אותו תיכף אע"פ שהם הרשיעו שה' התרה להם שיאספו את מקניהם ולא שמו לבם לדבר ה'. ומה שה' התרה להם שיאספו כמ"ש ועתה שלח העז ולא במכת הדבר כי ג"כ מכת הדבר הי' למה שבשדות והירא את דבר ה' הניס כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ למה לא ציוה להם ועתה שלח העז

ולע"ד שהן אמת שהגזרה היתה למה שבשדות דוקא אבל לא רצה ה' לצוות להם מאחר שכוונת ה' לייסרם על פשעם ומרדם ותכלית מכת הדבר היה כדי שימותו מקניהם מפני ששמו את ישראל רועים על שלהם כמ"ש חז"ל א"כ איך יצוה להם שיכנסו אבל פירש להם שהמכה תהי' בשדה מקום ששמו את ישראל רועים ומי שהי' ירא דקדק כן ומעצמו אסף את מקנהו לבתים וניצול. ואשר לא שם וגו'. אבל במכת הברד שהתכלית הי' על האילנות ועל כל הצומח ולא היתה מכה משולחת לבעל חי כי כך גזרה חכמתו ית' לזה א"ל ועתה שלח העז את מקנך. כי רחמן אני ומי שמעיז פניו ומניחם הטבע ימיתם כי ירד עליהם הברד ומתו. אבל במכת הדבר תכליתו להמית את הבעל חי והאיך יאמר להם ועתה שלח העז כי ה' רצונו שלא יאספו ושימותו כל מקניהם לקיים גזרת משפטו על אשר פעלו ודוק וה' עשה עמהם לפנים מהשורה בברד כי הגם כי אפילו שעשב השדה הקטנים הכה הברד החיטה והשעורה לא נוכו ופי' הפ' הטעם כי אפילות הנה ופי' חז"ל לפי זה שה' עשה עמהם פלאים ולכך ניצולו שאל"כ לא היו ראוים להנצל מאחר שאפילו עשב השדה הכה הברד. והקשה הרא"ם ז"ל וז"ל ולא ידעתי מה יעשו בפ' כי השעורה אביב והפשתה גבעול דמשמע שאלו לא היתה עומדת בקשי' והשעורה בגבעולה היו ניצולין והוא סותר מאמר את כל עשב השדה הכה הברד עכ"ל והניחו בצ"ע

ולע"ד עם נשיקת הרצפה כי הלא נודע כי ה' אחרי הבראו את העולם ונתן טבע ומזג לכל דבר איננו חפץ לשנות הטבע אם אפשר להעשות גם מבלי שינוי הטבע שהוטבע בעת הבריאה אבל כשא"א להעשות הנס שרוצה כמו קריעת ים סוף בהכרח לשנות הטבע ולייבש המים. ואם כן הפסוק הזה רצה לתת טעם שמאחר שאפילו עשב הקטן הכהו הברד וה' ברחמיו או לסיבה שיהי' רצה להשאיר להם פליטה ישאיר להם השעורה שהוא ראוי למאכלם כי בשר חמורים בשרם וילקה החיטה מאחר שהכל הוא בדרך פלאות הפלא יהי' בשעורה ולא בחיטה וקוב"ה לא עביד כ"כ ניחא לרשיעי להציל להם החיטה והשעורה מאחר שאיפשר להם בשעורה לבד לזה אמר הכתוב הלא תדע כי השעורה אביב וראוי' להשתבר יותר מהחיטה לפי הטבע ולכן לקתה השעורה והפלא עשאו ה' מחיטה כי הוא קצת קרוב לטבע להצילה יותר מהשעורה והפשתה שהן קשין ובנקל משתברין ודוק לע"ד. ולפי הפשט שאפילות הם אפילו' ממש הוקשה לרש"י ז"ל ואע"פ שנאמר את כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו שמא בעשבים העומדים בקלחים וראוי' ללקות בברד ע"כ

ולע"ד לתרץ עם נמוקו של רש"י ז"ל שמ"ש, לא נכו אינו מל' הכאה כי הכאה לחוד ונכייה לחוד ונכה משמעותו לשון שבירה. עיין שם באורך וכיון שכן לא יש קושיא כי לעולם שעשב השדה הוכה לבד ולא נשבר מפני קטנותו משא"כ עץ השדה שבר גם הפשתה והשעורה נוכתה ר"ל נשברה כי היו קשין ומשתברין אבל עשב השדה הקטן הכה הברד הכאה שהוא לקייה וכמישה לבד