זבח השלמים כו

יעקב יוסף ובנימן ולמה בפ' זו נגרע שם יוסף. ועוד שכבר הפסוק נאמר לעיל בויגש כנז' לזה אמר שכוונת הפ' הזה לומר ששמותן של אלו בני יעקב שמזכיר עניינם על ביאתם למצרים והיינו טעמא דמשום דלא שינו את שמותן נגאלו ממצרים כי אשר שם שמות בארץ ידע שמותם נדרשים על גאולתן ממצרים ולהכי הם כוונו שלא לשנות שמותם בהיותם מאמינים בני מאמינים שיגאלו בשמות שקראו להם אבותיהם ואמותיהם הקדושים. ושם יוסף לא נדרש על גאולת מצרים אלא על גאולה העתידה ואיפשר שכיון ששם יוסף נשתנה קצת שהיו מזכירים אותו בשם צפנת פענח להכי לא נרמז על גאולה זו ממצרים ולהכי כשאמר ואלה שמות בני ישראל הכוונה עיין בשמותם ותראה שהם נזכרים על היותם באים למצרים ולהודיע ולהוודע כי איש וביתו באו ע"ד ספר הזוהר היא השכינה שהיתה עמהם להושיעם ולהרגיעם ותדע מה שמותיהן ראובן ע"ש ראה ראיתי שמעון ע"ש וישמע. אבל יוסף לא נרמז בשמו דבר מגאולת מצרים ולהכי לא נזכר כאן

כט חז"ל אמרו שבנות ישראל היו יולדות במצרים ששה בכרס אחד וי"א י"ב וי"א ששים עי"ש

ונ"ל שהכל סובב על מש"ה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. הנה מצרים הוליד את לודים ואת ענמים. ואת להבים. ואת נפתוחים. ואת פתרוסים וכסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים. הרי הם ששה אומות כי פתרוסים וכסלוחים היו מחליפין נשותיהן ומבין שניהם יצאו פלשתים שהם אומה אחת. נמצא כי מצרים הוליד ששה אומות וכולם היו משעבדין את ישראל והכתוב אומר וכאשר יענו אותו כ"י וכ"י דס"ל דמה שאמר כאשר הוא למנין האומות שמענין אותם שהם ששה כן ירבה דהיינו שיהיו יולדות ששה בכרס אחד. ומ"ד י"ב הוא מכפל כן ירבה וכן יפרוץ דהיינו י"ב. א"נ שהאומות נחשבים לשנים כאו' לודים ענמים להבים בלשון רבים נמצא שהששה הם י"ב. ומ"ד ששים הששה פורצים ששים משום דס"ל דיפרוץ הוא לשון ויפרוץ לרוב שמנין האחדים שהיו מענין אותם היו פורצין למנין עשרות וכנגד הששה פורצין ששים ודוק. א"נ הוא כנגד העבודות שהיו עובדין בהם ומ"ש וכאשר יענו ר"ל כפי מנין הענויים כן ירבה וכו' והענויים הם ששה ואלו הן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך הרי אחד. וימררו את חייהם בעבודה קשה הרי ב'. בחומר ג'. ובלבנים ארבע. ובכל עבודה בשדה ה'. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך הרי ששה. וכנגדן כן ירבה כל אשה מישראל ומ"ד י"ב מרבה לה מכן יפרוץ הרי ששה אחרים. ומ"ד ששים ס"ל דסתם פריצה הוא לרוב מאחדים לעשרות ודוק

ל חז"ל בגמרא הבה נתחכמה לו להן מ"ל אלא נתחכם למושיען של ישראל עי"ש ולעולם נתקשינו מאי ק"ל להן מ"ל כי כל הפסוקים מדברים בלשון יחיד הנה עם רב ועצום ואינו אומר רבים ועצומים וכן לאחריו פן ירבה ונוסף גם הוא והוא קושי עצום ובשלמא ללשון המדרש שאמר להן לא נאמר אלא לו נתחכם ניחא שהכוונה כעין אסמכתא שיש להם קבלה ואסמכוה אקרא ולזה אמר כיון שלהן לא נאמר אלא לו יכולין אנו לדרוש קבלתינו דהיינו נתחכמה למושיען של ישראל אבל אם הי' אומר להן לא הי' לנו מקום לדרוש אבל באומרו לו יכולין אנו לדרוש הדרשה ואינו בלשון קושיא אבל בגמרא שאמר להן מ"ל קשיא טובא. והדוחק י"ל בקיצור שהדבר צריך ישוב יותר. והוא שרש"י ז"ל כתב הנ"ל לעם נתחכם מה לעשות לו. וכוונתינו רצויה כמ"ש הרא"ם ז"ל שבאומרו לעם כוון לומר שהגם שהזכיר הפסוק בני ישראל והיינו בלשון רבים והיל"ל להם ל"ק דקאי לעם כמו שאמר רב ועצום והיל"ל רבים ועצומים דקאי לבני ישראל שהוזכרו סמוך לו בלשון רבים אפ"ה קאי לעם גם האי לו קאי לעם. ואח"כ נתקשה לו קושיא אחריתי דאינו מתיישב נתחכם לעם כי לא היו הם ראוים להתחכם לעם ואין לו הבנה נתחכמה לו מאי לו להכי פירש נתחכם מה לעשות לו כאלו חסר המקרא בדבריו של רש"י ז"ל והביא אח"כ דברי רבותינו דלפי דרשתם מתיישב אומר' לו ומתיישב משמעותי' ואין אנחנו צריכין למחסר קראי והיינו נתחכם לו לה' ר"ל נתחכם עליו ונעשה באופן שלא יוכל עמנו ועם זה משמעות לו ניחא שפיר וכ"ז בדברי הרא"ם ז"ל וכך כוונתינו ולפי זה ניחא שפיר למה רש"י ז"ל הביא פה דרשת חז"ל בהאי לו ולא הביא מ"ש הגמרא ג"כ שם בתיבת וישימו עליו אמרו בגמרא עליהן מ"ל אלא עליו דפרעה ורש"י ז"ל כתב עליו על העם ולאפוקי מדרשת הגמרא אתא דאי לא פשיטא דעליו היינו על העם ולמה לא עלה בשפתיו דרשת הגמרא אחר הפשט בדברו לעיל נתחכמה לו אלא עם האמור ניחא דאין כוונת רש"י בפרושיו להביא פירושי הגמרא בפסוק אלא הפשט אבל כשלפי הפשט דחוק לישנא דקרא מייתי הדרשא לומר שעם הדרשא מתיישב ולהכי בתיבת לו שהוקשה לו מלבד