זבח השלמים כד

הכא ק"ק כי מה נתינת טעם הוא זה להשבת האשה בשביל שהוא נביא וכי אם לא הי' נביא לא הי' שמה א"א אלא יובן עם מה שכתב הרמב"ם איילונית אין קידושי' קידושין ואם מתחלה ידע שהיא איילונית וע"מ כן קדשה קידושין תופסים בה וכאן אבימלך הי' טוען ששרה היא איילונית ואין קידושין תופסין בה והשיב לו הקב"ה כי נביא הוא ר"ל כבר הוא נביא ומתחלה ידע שהי' איילונית וע"מ כן קדשה וקידושין תופסין וזהו נתינת טעם של כי נביא ודוק: תולדות

כא וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא

מאד נתקשינו שהיל"ל פן יהרגוהו כיון שהם דברי הכתוב הנותן טעם למה ירא ותרגום יב"ע דקדק זה ותרגם ארום חשיב בליבי' דילמא יקטלוני וכו' כאלו חסר המקרא וכאלו כתיב כי אמר פן יהרגוני. ולע"ד שהפסוק נתקשה כיון שה' אמר לו גור בארץ הזאת ואהי' עמך ואברכיך ה"ז מיעוט אמנה שהי' ירא שמא יהרגוהו הגם שאפשר לומר שהי' חושב שהוא מקום דשכיח הזיקא עכ"ז אינו מספיק ומצינו שנתגנה יעקב על שנתיירא אחר ההבטחה וכאן ביצחק לא מצינו לחז"ל שגינו אותו לכן אמר הכתוב למה אמר אחותי היא לפי שהוא מתחלה קודם שדבר לו ה' לעולם הי' ירא לאמר (אחותי) [אשתי[ היא והי' אומר בפיו פן יהרגוני על רבקה וגו' וכיון שהוא הוציא בשפתיו ואמר פן יהרגוני חשש שמא יגרום החטא דברית כרותה לשפתים שהוא אמר בפיו שאם אומר אשתי חושש אני פן יהרגוני וזה הי' קודם הדיבור אבל עכ"ז כיון שברית כרותה לשפתים חשש פן יתקיים ח"ו לכן אמר אחותי היא ולכן כתב הכתוב הלשון שהי' אומר בנותן טעם שלפי שהוציא בשפתיו כך לפיכך הי' ירא אבל לעולם לענינים אחרים הי' תקיף ואמיץ בלבבו באמונת הבטחת ה' ית'

כב אחז"ל שאמר עשו אף באותו צדיק פגעה מ"ה א"כ לית דין וכו' ואמרו שם שכפר בתח"ה עי"ש. אע"פ שסוף אדם למות וזו היא דרך כבושה מא"ה אע"פ שאפשר שהי' מקובל להם שהי' ראוי אברהם לחיות ק"פ שנה וכן אחז"ל ואפשר טעם לדבר שימותו האבות בצדקותם היו ראוים להיות כימי השמים על הארץ וכמש"ה למען ירבו יו"ב וגו' כימי השמים על הארץ. והנה לג' אבות כל א' ק"ף שנה הם ס"ה תק"מ שנה חסר המ' כי לא עמד אברהם באמונת ה' עד ארבעים דאז קאי אדעתי' דרבי' כי הוא הי' ראש למאמינים שהוציאו והולידו והשרישו שורש האמונות משא"כ יצחק ויעקב שתיכף למדו מאברהם ולא ידעו אלוה אחר בעולם אם כן נשארו ת"ק ואח"כ לכל אחד נחסר מפני סיבה אברהם מפני עשו ה"ש יעקב ל"ג שנה מפני הקללה שקילל בחנם עם אשר תמלא א"א לא יחיה תיבה יחיה עולה ל"ג והיינו קללת חנם לא תבא וכתיב לו שמ"ש לא יחיה נתקיים בו לא יחיה שנות יחי"ה ולהכי אמר אפי' באדם צדיק כאברהם יש חסרון מהשנים הקצובים לו לפי מערכתו ק"ף שנים א"כ לית דין וכו'

א"נ והוא הנכון שכיון שראה שה' הבטיחו שיתן לו א"י במתנה וראה שלא כבש את הארץ וכשבא לקבור את שרה קנה השדה והמערה בתשק"כ ובשדה שקנה נקבר ולא זכה בשדה שנתן לו השי"ת א"כ לית דין ולית דיין שהרי אינו מקיים דברו הטוב ושבועתו ולהכי חדשו רז"ל אח"כ שכפר בתח"ה בזה דאילו הי' מודה בה מאי קשיתי' הנה חז"ל קיימו וקבלו בגמרא מנין לת"ה מן התורה שנאמר למען ירבו ימיכם וכו' אשר נשבע ה' לתת להם ולא נתקיים עד שבע"ה יתקיים בת"ה ואז תתקיים השבועה אלא ודאי מראות שהוקשה לו הדבר שמת ולא נתקיים בו שבועת הארץ משמע שבאותה שעה כפר בתחיית המתים ודוק: ויצא

כג וישק יעקב לרחל ויבך וכו' ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא וכו' הראב"ע ז"ל פי' דקודם הנשיקה הוא בהכרח שהגיד לה שהוא קרובה וא"כ מ"ש ויגד ר"ל וכבר הגיד עי"ש וזה דרכו בהרבה מקראות מן התורה. ולדעתי יפורש היטב שחז"ל במדרש כוונו לתרץ זה כשאמרו למה בכה מפני שראה אותם מלחשים למה נשקה שהעולם הי' גדור מערוה ועם זה ניחא דלעולם דההגדה לומר שהיא קרובה בודאי שתיכף כשראה אותה קודם שנשקה הגיד לה מה הוא לה וזו אינה צריכה לפנים אבל ההגדה הנז' בכתוב אחר הנשיקה הוא שהגיד על רחל לאנשי המקום שהיו חושדין אותו שנשקה ח"ו נשיקה של תפלות ויגד יעקב על רחל