זבח השלמים כב

אלי שאין בידם להזכיר זכות אבות וישראל היו אומרים ג"כ אלקי אבי ומזכירים זכות אבות עכ"ד והוא המלמדנו דעת והשכל אך מה שפרשנו הוא הנכון בדקדוק אלהי אבי ולא אלהי אבותי וחז"ל במדרשינו דסמכו לי' האי קרא לאברהם מסייענו והוא מדקדוק אבי כנז' ובפרפראות שלי כתבתי דרך גימטרי' שפ זה עזי וזמרת יה כולו עולה בגימטריא ראת"ה שפח"ה ע"ל הי"ם מ"ה של"א רא"ה אד"ם חשבון מדוקדק עם הכולל

ואומר ויתן לו מעשר מכל נ"ל שח"ו שאברהם נתן מהשלל עצמו מעשר אלא דרך משל העריך ושם שהשלל עולה אלף מנה ונתן מנכסיו מאה מנה מעשר וזהו אומרו אם מחוט ועד שרוך נעל מהשלל אהנה. ואם אקח תמורת' המעשר שנתתי למלכי צדק והיינו אם אקח מכל שהוא המעשר שנא' בו ויתן לו מעשר מכל ולא תאמר אני העשרתי את אברם כי כיון דקי"ל עשר בשביל שתתעשר אם אעשר משלך תאמר שאתה הסיבה ע"י המעשר שנתתי משלך אלא אעשר משלי ולכן לא אמר מלבד המעשר כמ"ש זולתי רק אשר אכלו הנערי' כי המעשר מממונו הי' כנז'. ורש"י ז"ל כתב אני סופי להעשיר שהקב"ה הבטיחני כוונת רש"י ז"ל לדקדק תיבת אני שהי' די באומרו ולא תאמר העשרתי שהוא מדבר בעדו לכן אמר העושר הכרחי אם ממה שהבטיחו ה' אם שכל המעשר יתעשר ולא תאמר אני עשיתי זה ולא הקב"ה ודיוק אני למעוטי אחר שעתיד שיעשרני. ומה שאמר אם מחוט נ"ל בודאי עם אברהם המיוהדי' כמ"ש חז"ל שהיו רבים בפ' המילה ופשטי' דקרא שי"ח נעריו היו מצוינים במצות כל רואיהם יכירום שהם עם אברהם העברי ואפילו גמליו נכרים היו ואמר לא מבעי' חפצים שעל הסתם הם שלך שלא אקח אך אפי' אמצא בשלל ציצית מצויינ' שבודאי הוא מעמי ומעבדי ומה גם שהדין נותן שאין מניחין ציצית מצויינת ביד גוי שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו כמו שהובא בטא"ח סי' כ' אפי' זה לא אקח אלא אפסלנו או אקחנו במעותי ולא אהנה בהם. גם אם אמצא שרוך נעל המיוחד לעמי כי ישראל מצויינים בערקתא דמסאנא משאר האומות כנודע ואברהם הכל קיים ובפרט שכוונתו להתפרד מגויי הארץ ולהיות עם קדוש וא"כ בודאי שלקחתם אותו מעמי

א"נ מטעם הציצית בעצמו שאסור להניחו ביד גוי שמא יתלוה אחד מעמי הקדושים עם אשר יהי' ויהרגהו אפ"ה לא אהנה אך אקחהו במעותי כנז' וכ"ש שאר החפצים וזהו כפל הפסוק ולכך כיון שבדברים הללו הזכיר ענין הציצית זכה שיותן לבניו שתי מצות הללו כנז' וכוונת דבריהם שניתנו אלו השתי מצות דהנה קי"ל בכל המצות כמו שופר וכיוצא שאם עשאו גוי כשר ואל תשיבני ממצות תפילין כי זו אסור מצוה וזו אסור קדושה וקדושה לחוד ומצוה לחוד וא"כ מצות ציצית שהיא מצוה ואינה קדושה למה אסיר לן אם עשאו גוי אם בטוויה ואם בגדילה כמו שהובא בטור או"ח סימן ד' לכן אמרו שמזכות אברהם שאמר אם מחוט שבזה רמז שישראל מובדלים מהגוים במצוה זו לכן מצוה זו לא ניתנה מתחלה ועד סוף אלא לישראל ביחוד ואין לזרים אתו כלל ועיקר

ובענין הנעל שזכו לנעל דחליצה הענין הוא דבכל הדינים קי"ל דגר דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא בהו וכשרים לדון ישראל וכ"ש לגרים כוותייהו. אך בענין החליצה איתא בגמרא תרי ישראל כתיבי בפרשה ולכך פסולי הגרים לדין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל כאשר הובא בטא"ה סימן קס"ט ומעלה וקדושה זו הניתנת לישראל דוקא זרע אברהם ממש הוא על אומרו ועד שרוך נעל והורה בזה קדושתו ושלא רצה ליהנות מהגוים ובדבריו רמז פרישות ישראל בענין שרוך נעל לכן ניתנה מעלה זו לישראל משא"כ בכל התורה וא"כ מה שזכינו בשביל אברהם הוא בענין שבחים ויתרונות אלו אך המצות בעצמן בודאי היו ראויות לינתן כי המצות נצחיות וקיימות לעד ודוק. ומה שקראו חז"ל גזל כאומרם גזל הנאכל קשה להשיב הוא לפי חסידות אברהם שלא רצה ליהנות כאלו לא נתייאשו אך האמת שנתייאשו מקרי כל המציל מיד גוים. ואף לפי סברת מלך סדום שאומרו שלא נתייאש בזה דן אברהם לפי סברתו שנתייאשו שמה שאכלו הנערים פטור מלשלם כי הנה הובא בטח"מ סי' שס"א אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן חייב לשלם לבעלים ואפילו אם אכלו חייב לשלם לבעלים. בד"א שלא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי שאם היה בעין היה חייב להחזירו כי זה מקרי יאוש כדי דלא הוי שינוי רשות אא"כ מכרו או נתנו לאחר אך עתה שבא אחר ונטלו מבית הגזלן היה חייב להחזירו אם הי' בעין אך עתה שאכלה פטור עי"ש כי כעת אין הטור בידי. וא"כ לפי מה שנתנהג אברהם בשלל זה שהחזירו כאילו לא נתייאשו דאי לא תימא הכי ח"ו קרינא בי' למען ספות הרוה את הצמאה אך ס"ל דלא נתייאשו או אולי נתייאשו ומחמיר על