זבח השלמים טז

מזית וכו' ולא מתוק מידך כיון שעדיין היתה טפלה וצריכה לו ומתוק

ועוד נ"ל לתרץ הנז' וליישב טרף בפיה שהוקש' לרש"י שהיל"ל טרפה בפיה או טרף בפיו ולכן נ"ל שהיונה רמוז לנח שקלו המים תכף בבא היונה שהיה הזכר כמ"ש רש"י ז"ל הביאה העלה הנז' לנקבה שלו דרך געגוע כי באה עת פקודתם כי נתרווח העולם ויזדקקו ומחיבתם שאינם מזדווגים לשאינם בן זוגם הביא לה הזכר טרף ומזון לנקבתו ושארה ועונתה לא יגרע ומזה ידע כי קלו המים גם רצתה לרמוז לנח שלא חשדו כעורב שחשדו על נקיבתו ולהורות כי היא נאמנת לו אם נח אם מצד נקבתו הביא טרף לפיה ודו"ק

ו ארח"ר עלובה עיסה שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אבא יוסי החזרתי אמר עלובה שאור שנאמר כי הוא ידע יצרנו רבנין אמרי עלובה נטיעה שנאמר וה' הנוטע אותך עי"ש

ראוי להקשות מהו כוונת כל אחד ואחד דזה אומר בכה וזה אומר בכה

והכוונה בקיצור דת"ק איירי דיצה"ר איני גובר כל כך ומסית את האדם אלא כשבא היצה"ט ומתיירא בל יטה האדם לדברי היצה"ט אז מתעולל ומייעץ עצות רעות להחטיא משא"כ כשהוא לבדו אינו כ"כ ולזה דימהו לעיסה שכשם שהעיסה היא עם השאור ומלבד השאור יש עיסה דהיינו חלק היצה"ט ואז נחתומה מעיד עליה שהיא רעה וזה יצר לב האדם רע כשהוא נער בן י"ג דפחות מהכי אינו נער אלא ילד והיינו בזמן שבא היצ"ט. ואבא יוסי ס"ל דאדרבא הרעה הגדולה היא כשהוא יחידי שעדיין לא בא היצה"ט שמייעץ לטובה ולזה דימה לשאור שאין שם אלא שאור לבד וע"ז מעיד ה' שהוא רע אבל כשבא היצה"ט לא יש התנצלות דמאי חזית שישמע ליצה"ר ולא ליצה"ט וזהו כי הוא ידע יצרנו כשהוא יצר אחד יחידי בלא שיתף. ורבנן ס"ל דלעולם יש התנצלות קצת כמ"ש חז"ל אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהם וכו' ודימוהו לנטיעה שבכל יום ויום מיום נטיעתה הולכת ורבה עד שתקצץ כן היצה"ר לעולם מייעץ לרשע וכוונת כל חד וחד לומר באיזה זמן יש התנצלות קצת א"נ לידע אימת צריך שיזהר האדם הרבה יותר מדאי זה נלע"ד כעת. ועכ"ז יובן מאי דאיכא בין ר"י דאמר יצרו של אדם מתחדש בכל יום ובין מ"ד מתגבר עי"ש בפ"ק דקידושין דמ"ד מתחדש היינו מיום הוולדו עד מותו והיינו כי יצר לב האדם רע דמשמע אף בהיותו יחיד ומ"ד מתגבר היינו מי"ג שנה ואילך אז שייך מתגבר כנגד היצה"ט והיינו צופה רשע דהיינו היצה"ר לצדיק דהיינו היצה"ט ומבקש להמיתו ודוק

א"נ מתחדש הוא בעבירה חדשה יום אחד באיסור קל שני באיסור אחר חמור וכיוצא ומ"ד מתגבר היינו באיסור אחד מהקל לחמור ודוק

ז פסוק ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם. את קשתי. ונראתה הקשת וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד המבול אלו הפ' ישרים זאת קשה דהדר וכתב תרי קראי שהם מיותרים לגמרי והיתה הקשת בענן וראיתיה שכבר אמר לעיל את קשתי נתתי בענן וזכרתי מה חוזר בפ' זה אין לו הבנה כלל גם לעיל אמר ונראתה וכאן וראיתיה גם אומרו והיתה גם דלעיל אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וכאן אמר בכל בשר אשר על הארץ ולא די פסוק זה אלא גם פסוק אחר ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית שכבר אמור לעיל זאת אית הברית ומקרא זה מיותר לגמרי גם השנוי דלעיל אמר אשר אני נותן ביני וביניכם וכאן אמר ביני ובין כל בשר אשר על הארץ

והביאור הוא דהנה נודע שענין הקשת הוא לזכור השבועה שלא להביא מבול לעולם זאת שנית אמר בזוהר שצוה ר' לבנו לא תצפי למשיח עד דתחזי לקשת בגוונין נהירין הוא סימן ישועה בע"ה ואמר עוד דלהכי אדכר פורקנא א בפ' כן נשבעתי מקצוף עליך וכתוב בכתבי ס' נח עי"ש וזו היא כוונת הפ' שה' הראה לנח הקשת בגוונין דלא נהירין שהוא לכל הדורות שהכוונה לזכור שלא להביא מבול ואח"כ הראה לו הקש' בגוונין נהירין שהוא סימן לישועה בע"ה ולזה א"ל בתחלה זאת באופן זה זה דאיכא באופן אחר אבל זה הוא אשר אני נותן ביני וביניכם והיינו את קשתי נתתי ונראתה מעצמה שאין כבודי שאשים עיני כבודי לראיתה בגוונין דלא נהירין ואינה אלא למזכרת וזכרתי ועוד תהיה הויה חדשה והיתה הקשת שתהיה הויה חדשה וזהו והיתה לשון שמחה והית' כמ"ש חז"ל והיתה זה שמחה ואז וראיתי' אשי' עיני כבודי לראיתה ומה נכבד היום לזכור ברית שגזרתי להביא הגאולה בשר אשר על הארץ שהם הצדיקים שהם על הארץ כמ"ש המפרשים גבי נותן, נשמה לעם עליה שהם הצדיקים שהם על הארץ ורוח להולכים בה שאינם כדאים להיות עליה יע"ש גם בכתבי ס'