זבח השלמים יד

שנהרג פע"י וקרא דמות יומת ואת הבהמה תהרוגו ששם מיתה אחת לכל אחד וא' משמע שאינם מקושרים ויש מיתה בבהמה אע"פ שלא יכולת להמית האדם ולזה הפרידם וזה הפ' נוטה לטעם ראשון שהוא משום תקלה הוא יפרש מאמרינו ע"פ דרך זה השני דתפיס בקרא זה דוהרגת דזה יכריח לקרא קמא דאדם שהוא מטעם זה שלא יאמרו זו היא שנהרג פע"י וטעם השינויים מטעם הנז' לעיל בסיום הדרך יע"ש לעיל והנה פירשנו המאמר באיזה אופן שיהי' נוטה דעת השומע ודעתי נוטה לראשון

ולפי דרך השני שאמרנו דאזיל כבר פלוגתיה דר"ש שהוא אביי לפירוש רש"י ז"ל א"נ מסקנת הגמרא כמפורש שם הנה משמע שם דמ' דס"ל נגד סברת רב ששת קים לי' דין אחר דישראל הבא על הבהמה בשוגג תהרוג הבהמה אע"פ דקלון איכא תקלת עון ליכא העיקר הוא טעם דקלון כאמור שם ודבר זה רמוז ברישא דמתניתין דסקילה היינו תקלת קלון עי"ש ואפילו בלא הריגה אבל ב"ד אחר מוכרח לומר דדוקא כשיש הריגה כמ"ש שנסקל פלוני ע"י יע"ש. ולפי זה יפורש קרא דאמר ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה ודבר זה יהי' באופן דאין אתם זהירים בו שתמיתוהו שהוא בשוגג אבל מות יומת ע"י או ע"י שלוחי שה' מעניש על השוגג ויהי' מיתה או עוני וכיוצא כי כל דבר הפסד מכונה בשם מיתה וזהו מות יומת מיני מיתות כל אחד כפי שיעור שגגתו אם גרם השגגה וכיוצא כמ"ש הרמב"ן ז"ל שמענישים את השכור למה נשתכר כך מענישים את האיש השוגה למה הביא את עצמו לידי שגגה ולא נשמר כאמור שם. א"נ מות יומת הוא בממון ע"י קרבנות שמביא על שגגתו והכי דרשו בגמרא בשבת משמי' דשמואל במות יומת הנז' בשבת עי"ש (ועיין בספרי השלישי הבאתי מימרא זו ופרשתיה יע"ש) ואפילו באופן זה דהאיש מות יומת ע"י אחרים ולא על ידכם כיון שהוא שוגג אפ"ה ואת הבהמה תהרוגו לפי שעיקר הטעם משום קלון אע"פ דליכא תקלה ובפ' השני לא הוצרך לרמוז דדי בפעם אחד כנזכר ולפי זה יפורש מאמרינו ע"פ דרך הראשון דאדרבא מקרא דאדם יש הכרח דטעם קלון הוא מוכרח אבל מקרא דאשה לא ולזה תפס בקרא דאשה ואמר שאפי' בפ' זה דאשה מכח הכרח דקרא דאדם דשם מוכרח לפי הדקדוקים לפרש כמ"ש בשוגג ומינה משמע דטעם קלון עיקר מזה נכריח לקרא דאשה דזה הוא הטעם ולא מטעם תקלה וטעם השינויים יפורשו שלא הוצרך לכתוב כן בפ' השני כיון שכבר למדנו מקרא קמא דין זה דשוגג ולמדנו דטעם קלון דוקא כמ"ש ודוק בכל זה

ומה שכתב ואם על כבוד תולדותיו חס וכולו הכוונה דהייתי אומר דכיון דאסיקו בגמרא דטעם קלון ליכא בבני נח אלא בישראל ועד שהובררו ישראל כלהו מקרי בני נח וכיון שכן היה יכול ה' לגלות האילן לזה אמר דזה דוקא בבני נח אחרים אבל לגבי אדם דהוא אבוהון דכולהון דישראל ג"כ כ"ש שראוי לחוס ושאר תנאי דסברי דנגלה האילן ס"ל דטעם זה אינו אלא דוקא בדיני ישראל עם קדושו עד שהובררו. א"נ ס"ל כאידך טעמא דהריגת הבהמה היינו משום תקלה לחוד וכיון שכן לא שייך פה לענין האילן שלא יגלהו דאדרבא כל כבוד איפכא כדאמרן לעיל ודוק

ג חז"ל קיימו וקבלו שכל מקום שנאמר בתורה השמר פן ואל הוא לא תעשה והנה אל זה כוון הנחש הנה את אמרת שה' א"ל לא תאכלו פן תמותון והנה כיון שה' יודע העתידות אין נכון לו לומר דבר בדרך ספק ולומר דלמא תמותון דמי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי כיון שיודע אלהים בודאי שמ"ש פן ר"ל לא שהכונה שאם תאכלו לא תמותון וה' רואה שתמותון ולא תהיו כאלקים ולהכי אסר לכם האכילה והיינו מ"ש לא מות תמותון והכריח זה מכח כי יודע אלקים א"כ בודאי שמ"ש פן הוא לא ודוק ונכון הדבר מהרמ"א ז"ל. ועם זה ניחא מ"ש אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת שר"ל אל תוסף על דבריו תיבת פן כי ע"י תיבת פן יוכיח ונכזבת ודוק: נח

ד עשה לך תיבת עצי גופר וגו' אמר רבי איסי בד' מקומות נאמר בלשון הזה עשה בג' נתפרש ובאחד לא נתפרש עשה לך שרף לא נתפרש ר"י בשם ר"א אמר ישמע חכם ויוסיף לקח זה משה כיון שא"ל הקב"ה עשה לך שרף ולא פירש אמר אם אני עושה אותו של זהב אין הלשון וכו' אלא אני אעשה אותו של נחשת לשון נופל על הלשון שנאמר ויעש משה נחש נחשת מכאן שניתנה תורה בלה"ק עכ"ל

ויש להבין מה שייכות ויחס וקשר חזק יש לדרוש פסוק זה בישמע חכם ויוסף לקח במשה כי על כל החכמים יאמר עליהם כן: