זבח השלמים יג

ורצון אבל כיון שההריגה מוכרחת אני משוה הריגת שניהם בקריאה כיון שהאשה קרבה עצמה אל הבהמה והבהמה מפני שעשתה מעשה וא"נ טעם זה קראי מוכחי הכי וראוי לומר דלא גילה התורה האילן שלא יאמרו זה הוא שנענש ונתבזה אדם עליו וגרם מיתה לעולם

א"נ יובן באופן אחר עם שנבין מש"ה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו הנה דיבר בענין המיתה בלשון נסתר מית יומת ולא המת תמיתוהו ואח"כ דיבר לנוכח ואת הבהמה תהרוגו משא"כ בקרא דלבתריה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה שתהרגם אתה ואם לאו מות יומתו ע"י אחרים ושלוחי ה' אבל כאן באדם הרובע חילק בין הריגת האדם שדיבר בלשון נסתר ובבהמה אמר תהרוגו לנכח ונ"ל דכוון למ"ש שם בגמרא דגוי הבא על הבהמה רצו להוכיח דתהרוג הבהמה אעפ"י דתקלה לבד איכא דבני נח מוזהרים על עריות וזה חטא ע"י אבל קלון שיאמרו זו היא שנסקל ע"י ליכא דהם אינם מתביישים בכך דדרכם לכך דחשודים על הרביעה אפ"ה קטלינן לה לפי סברת רב ששת יע"ש דבר זה אינו מוכרח לעולם שמיושב עפמ"ש לעיל ודוק (ולפי זה ס"ל דמ"ש במתניתין שלא יאמרו אינה על הסקילה אלא על החטא וזה הוא הפך מ"ש לעיל יע"ש). והנה סברא זו כבר יש חולקים בגמרא ואנחנו כתבנו ע"פ שיטת בר פלוגתיה ובפרט דהשתא אנו נושאים ונותנים ע"פ דברי המדר' ואינו מוכרח שתסכים עם האמוראי' שבגמ' ע"כ אינו מוכרח

והנה עתה נפרש ע"פ שיטת הגמרא שכתבנו וזה נ"ל שרמז הפסוק ואמר ואיש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת אעפ"י שאין אתם הממיתים כי אינו מדינכם אלא בר עממין שיומת ע"פ בית דינו או ע"י ה' וכיוצא אפי' בזה האיש שאין אתם מצווין להמיתו שהוא גוי ויש להם בתי דינים לבדם ולא עליכם מוטל אם הבהמה הנרבעת היתה מישראל ואת הבהמה תהרוגו ועפ"י דקלון ליכא כמ"ש וליכא טעם הב' שבגמרא מ"מ תקלה איכא שחטא איתו הגוי ע"י ולהכי תהרגוה אבל כשהאשה רבעה את הבהמה עליה שדבר זה אפילו הגוים מתביישים ואין דרכם בכך לזה אין חילוק בין גוי לישראל ולזה דיבר בכולל והרגת את האשה. וה"ה בדין בני נח ג"כ מות יומתו או אם לא הרגתם אתם מות יומתו ע"י שליחי' ולא הוצרך להשמיענו חילוק דמה לי בני נח מה לי לישראל כיון ששניהם שוים ונזהרו ותקלה וקלון איכא בין בזה ובין בזה אבל באדם הרובע דאיכא חילוק בין גוי לישראל ונפקא מינה לענין. הבהמה דאי מצריכינן טעם דקלון אם כן בגוי דליכא קלון לא קטלינן לה להכי אשמעינן לומר דאפילו דהאיש אינו מביניכם אלא נכרי דמות יומת ע"י בדינו לא על ידיכם אפילו בזה הבהמ' תהרוגו אם בעל בהמת ישראל לפי שהעיקר הוא מטעם תקלה אע"פ דליכא קלון אמינא נידון נמי ודאי שאם היתה בהמת גוי חבירו ג"כ תומת מטעם תקלה

ואם נפרש פירוש שני שכתב רש"י ז"ל במ"ש קלון ליכא שאין ה' חס על כבודן וזה שייך בכל הדינים נאמר שכיון שרמזה לנו התורה בדין ראשון שאפילו שהוא גוי דליכא קלון ואת הבהמה תהרוגו לא הוצרך לחזור ולרמוז בדין השני דבמקום אחד די הלימוד ובפרט שכבר אמר מות ימותו ע"י ב"ד לרמז בעלמא שג"כ דין זה באחרים שיומתו ע"י ב"ד בני נח וכל זה למדנו מהכרח קרא קמא דאמר באדם מות יומת ובבהמה תהרוגו לנוכח דאל"כ הייתי אומר דמות יומתו ע"י שלוחי' שיש לי או דרשות אחרות דמדרשי בשאר מות יומתו דכתיבי באורייתא וא"כ מהכרח קרא דאדם ומהדקדוקים שדקדקנו נראה דטעם תקלה עיקר ולא טעם קלון וכיון שכן בטלה הטפילה שרצינו לומר שלא גילה הקב"ה האילן כדי שלא יאמרו זהו שנענש אדם עליו כי לעולם שאין הריגת הבהמה אלא מטעם תקלה מהכרח שאמרנו בקרא קמא לזה תפס בקרא דאשה דמשם אין הכרח ויכולין אנו. לומר דהוא מטעם דלא יאמרו זו היא שפ' נענש ע"י ולא מטעם תקלה וקרא בתרא יכריח לפי' דקרא קמא שהוא מטעם זה ולא מטעם תקלה ואה"נ דגוי הבא על הבהמה לא תיהרג כיון דליכא כבוד כסברת בר פלוגתי' דרב ששת ודקדוקי הפ' יפורשו באופן אחר דרצה להשמיענו שאע"פ שהאדם לא נסקל אלא שמת ע"י אחד משליחי ה' אפ"ה את הבהמה תהרוגו שכיון שסוף סוף כבר מת האדם איכא פרסום ולמחר כשתעבור בהמה זו יאמרו זו היא שנסקל פע"י או פירושים אחרים שיפרש בר פלוגתיה דרב ששת יפרש בעל מאמרינו ומ"מ מה שפירשנו לפי דברי רב ששת מדוקדק והנה דרך ראשון שכתבנו אם יהי' מי שיסבור דאדרבא בקרא דאמר והרגת את האשה ואת הבהמה משמע הריגה אחת לשניהם ואם לא נהרג האדם לא קטלינן הבהמה וזה הוא כטעם שני שלא יאמרו זו היא