זבח השלמים קכז

ושמעתי מפי מ"ה הגדול א"א ועטרת ראשי שהקשה לדברי הרבנים הנז"ל דאי משום אשם נזיר שתחלתו בא בנדבה שהתנדב להיות נזיר קרינן לשם אשם דהוי בנדבה א"כ טעם זה ליהוי לחטאת דגם הנזיר מביא חטאת ואדרבא האשם שמביא הנזיר אינו אלא אם נטמא אבל סתם נזיר אינו מביא אשם, אלא חטאת ועולה ושלמים וא"כ יותר מקרי החטאת נדבה בנזיר מהאשם כי האשם אינו ודאי שיביאהו (אם לא יביאהו) ואדרבה הכי אמרו בגמ' שחסידים הראשונים שהיו רוצין להקריב חטאת היו מתנדבים בנזיר כדי שיתחייבו בחטאת אבל האשם אינו בידם להביא אם לא יטמא ולהטמא לכתחלה איסורא קעביד דעבר אעשה דקדוש יהי' וא"כ מ"ש אשם מחטאת ואדרבא איפכא מסתברא והוא קושיא עצום הניחו בצ"ע. וכל שומעיו כמוני כמוהם הנחנו הדבר בצ"ע עד עתה שהאיר ה' עיני וזכות הרבנים והרב מרי א"א ז"ל סייעני בקוראי בהרמב"ם ז"ל בה' שגגות ספ"ג ז"ל כל האשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר עכ"ל והביא רבינו מוהרי"ק ז"ל שהיא ברייתא בפ"ג דנזיר תניא הביא את חטאתו ולא הביא את אשמו מונה. ע"כ. וכן הביא רבינו בה' נזירות סי' ס"ח עי"ש. וא"כ זכינו ומצאנו דשאני אשם נזיר שתחלת הנזירות בא בנדבה שהתנדב להיות נזיר ואח"כ אם נטמא שמחויב להביא אשם אותו האשם אינו מעכב הכפרה אמטו להכי גם בסופו נדבה מקרי כיון שאינו מעכב הכפרה ואפ"ה מביאו אין לך נדבה גדולה מזו משא"כ חטאת הנזיר שכיון שהי' נזיר החטאת שמחויב להביא מעכב הכפרה מאשר חטא על הנפש נמצא דתחלתו נדבה וסופו חובה משא"כ האשם שתחלתו וסופו נדבה. ור"א בן יעקב קרי לנזיר מחוסר כפורים עד שיביא את חטאתו עיין בריש פ' ד' מחוסרי כפרה. א"נ בנזיר טמא שחייב להביא ב' תורים א' לחטאת וא' לעולה ובהמה לאשם החטאת מעכב שאינו יכול למנות נזירות טהרה עד שיביא תור א' לחטאת כמ"ש בברייתא הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה משמע דוקא כשמביא את חטאתו. גם הרמב"ם ז"ל לא קאמר דאינו מעכב הכפרה אלא האשם מברייתא זו הא החטאת דא' בברייתא שצריך להביא ואח"כ למנות קרינן בי' מעכב את הכפרה ודוק. והאשם אינו מעכבו שיכול למנות אע"פ שלא הביאו נמצא דאינו מוכרח להביא האשם משא"כ החטאת או חטאת העוף דנזיר טמא או חטאת בהמה בנזיר טהור כל חד וחד מעכב למלתי' וקרינן בהו דמעכבי כפרה משא"כ האשם ודוק

ולמה שמסתפק רבינו מוהרי"ק ז"ל בפ' אשם ודאי וקאמר דכיון דשם אשם אשכחן דבא בנדבה דהיינו אשם תלוי יכול לומר יה"ר אפילו אחר פ' אשם ודאי מסייעינן ליה פורתא דהביא הרא"ש ז"ל בפי' למס' נדרים דף ו' ע"א לגבי דין השוחט לשם חטאת וכו' דלגבי אשם אם שחט לשם אשם ודאי דוקא כשר שאינו נידר ונידב. אבל אם שחט לשם אשם סתם נעשה כמי שנדר לשם תלוי בפי' שהוא נידר ונידב ופסול עי"ש דפירש דאל"כ קשיא דיוקא דרישא אדסיפא. ולי הצעיר קשיא דנימא איפכא דבסתם נעשה כמי שאמר אשם ודאי וכשר והוי נעשה מרישא לסיפא משא"כ לסברת הרא"ש ז"ל דהוי נעשה מסיפא לרישא עי"ש. נקוט מדברי הרא"ש ז"ל תרתי דס"ל דהלכה כר"א דאשם תלוי הוי נידר ונידב ולהכי הטור ביו"ד סי' ה' פסק הכי כסברת אביו ז"ל ועדיפא מינה אית לי' להרא"ש דאפי' דאמר אשם סתם הוי כמי שאמר בפי' אשם תלוי דשם אשם חד הוא ואמרינן שכיון שהאשם תלוי בא בנדבה בכל יום כששחט זה וא' אשם סתם לאשם תלוי כוון ולא לאשם ודאי דמידע ידע שאינו בא בנדבה וה"ז מסייע למרן מוהרי"ק דאפי' אשם סתם כיון דל"ק אשם ודאי בתר אשם תלוי שדינן לי' ולהכי אפי' פי' בו אשם ודאי יכול לומר יה"ר דאין בין אשם ודאי לאשם נזיר חלוק במעשה הקרבן רק שאשם תלוי הוא ביוקר שוה שתי סלעים ולא פחות משא"כ אשם ודאי דאפי' בפחות מהני וכיון שאפי' אשם סתם כיון דל"ק אשם ודאי בפי' אמרינן דהוא אשם תלוי גם בפי' אשם ודאי יכול לומר יהר"מ ודוק

אך אעיקרא דדינא קשיא היכי פסקי כר"א דאי משום מתני' דחולין דסתמא כר"א דאשם תלוי קרי לי' נידר ונידב הא בכריתות תני לה בפלוגתא דר"א וחכמים והוי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם. ובפרט בתרתי מסכתי. ותו דעדיף לן המחלוקת כיון שהוא באתריה משא"כ מתני' דחולין דאיתנייא אגב. והרמב"ם ז"ל פסק בהל' שחיטה כחכמים כמ"ש הב"י ביו"ד סי' ה' עי"ש. ועד עתה לא מצאתי רק ברייתא סתמית בכריתות סוף ע"א בדף י"ח דקאמר ת"ר אכלום שניהם בשוגג שניהם חייבים השני לא מן הדין וכו' ושקלא וטריא בגמ' בברייתא זו ואוקמה אשי דהיא ר"א דאמר מתנדב אדם אשם תלוי עי"ש וכיון שברייתא זו שקלו וטרו בה ורב אשי אוקמה כר"א הלכתא כוותיה דר"א וה"ל סתם