זבח השלמים קכו

לשלוח יד הייתי מגיה ואומר במקום ר"י לכתוב רבי מאיר אך לא פליטנא בזה דאיהו כתב דר"מ ס"ל דבשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שהכל מודים שהוא טהור ובסוף כתב שהכל פוסל זולת המניח בחצר בשעת פיזור עבים וזו היא סברת ר"י ממש וכיון דפסק כר"י אין לפסוק כב"ש דר"י ס"ל דאינה מכלל הי"ח וא"כ הלכתא כב"ה וכששוכח בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו אינו פוסל ואיהו כתב דהכל פוסל זולת מניח בחצר בשעת פיזור עבים ודוק. ולע"ד ע"ד מה שפירשתי לעיל כוונתו בשמועה עפ"י מה שפסק בי"ד עד"ז היתה כוונתו בפירוש המשנה לא יש חילוק רק מעט מזער ולא פירשנו דאקומתת רב משרשיא היינו בשוכח בחצר דלא כרש"י ז"ל וסבירא ליה דכשאמר ר"י עדיין מחלוקת שנויה פליג בכל לומר דלא היה ולא נברא בענין זה מכלל הי"ח אך ס"ל להרמב"ם ז"ל בפירושו דכיון דאנן קי"ל דענין זה הוא מכלל הי"ח וראוי לפסוק כר"מ בזה מהכרח סתמא דתלמודא ותלמוד ירושלמי. ומה גם בהני דקי"ל דהלכתא כר"י לגבי ר"מ היינו במלתא דפליגי בדין מסברתייהו אך בזה דר"מ ס"ל דנמנו ורבו ור"י ס"ל דלא נמנו ורבו אז לא יש כלל בזה דהלכתא כר"י ומאחר דחזינן דסתמא דתלמודא דידן ותלמוד ירושלמי כפי שטתו אמר דבזה הענין נמנו ורבו כותי' דר"מ קי"ל אך אהני לן ר"י למפסק כוותיה דמאי דס"ל דגם בשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו י וחזרו ונתקשרו פליגי ב"ש וב"ה והדרינן לסברת ר"מ דכותיה קי"ל דבזה הענין נמנו ורבו ואמרינן דבכל הדינים דס"ל לר"י דפליגי ולא נמנו ורבו אנן קי"ל דנמנו ורבו כר"מ ולזה ס"ל דהכל פוסל זולת מניח בחצר בשעת פיזור עבים והיינו ע"פי סברת ר"י דבהא נמי פליגי ב"ש וב"ה. וע"פי סברת רבי מאיר דס"ל דבההיא דינא נמנו ורבו ונקטינן סברת ר"מ יותר בארוכה אפילו למאי דס"ל דלא פליגי אלא בכולהו ס"ל דטהורין בזה לא קי"ל כוותיה אלא כר"י דבעינן עיקר המחלוקת במאי הוה ראוי לפסוק כר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ. אך לענין הקבלה אם נמנו ורבו או לא קי"ל כר"מ דהכי משמע מהירושלמי דרבנן ס"ל דזו מכלל הי"ח וס"ל דבכל דינים השייכים בזה נמנו ורבו והלכתא כב"ש. אך בי"ד חזר בו וסבר דכיון דשני דינים הם די לן שנניח דין אחד דלהוי מכלל הי"ח כר"מ מכח סתמא דתלמודא דידן והתלמוד ירושלמי דאמר הכי בפירוש. ודין השני דהיינו מניח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו הדרינן לכללין דהלכתא כר"י וטהורין כב"ה ובפרט שאין הכרח לומר בדין זה השני דנמנו ורבו כיון דר"מ לא קאמר לה דאיהו ס"ל דדוקא בדין הראשון נמנו ורבו ותו ראוי לפסוק בדין זה השני דטהורין כיון דאליבא דר"מ ס"ל דב"ש וב"ה כולהו סברי דטהורי ואליבא דר"י דס"ל דפליגי קים ליה כב"ה דס"ל דטהורין בכל גונא ודי לן בדין ראשין דאמרינן ביה נמנו ורבו אבל בדין השני קמו להו ר"מ ור"י כחדא דס"ל דטהורין ר"מ אליבא דכ"ע דהכי קאמר ומודים ור"י אליבא דב"ה דהלכתא כוותיה ס"ל דטהורין ודוק בזה התוספות שהוא נכון וברור ודוק: טוא"ח

יז כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בטוא"ח סי' א' וכשיסיים פ' העולה יאמר רבון העולמים יהר"מ שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה וכן יאמר בפ' המנחה והשלמים והאשם ואחר פ' החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה עכ"ל. וכתב ע"ז רבינו הב"י וז"ל לפי שאינה באה נדבה כלומר אבל אשם אע"פ שאינה באה בנדבה כיון דתנן בפ"ו דכריתות ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום אמרו על בבא בן בוטא שהי' מתנדב אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי. ואע"ג דחכמים פליגי עלי' כיון דבבא ב"ב הוה עביד בה עובדא כי אמר יהר"מ שיהא זה חשוב כאלו הקרבתי אשם שפיר דמי ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא כיון שאינו בא אלא על חטא ידוע ומאחר שכתב רבינו שאחר פ' חטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה ממילא משמע דה"ה לפר' אשם ודאי שלא יאמר אחרי' כן ואפשר דכיון דשם אשם אשכחן דבא בנדבה דהיינו אשם תלוי בכל אשם יכול לומר יה"ר שיהא זה חשוב וכו' אפי' אם הוא אשם ודאי וראשון נראה יותר. ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרים עצמם לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה ער"ל. וגם הרב מהרינ"ח ז"ל כתב מה שמקשים שגם האשם אינו בא בנדבה אינו קושיא שהרי אשם נזיר בא בנדבת נזירות ע"כ. ואע"פ שפר' האשם הכתובה אצל פ' חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא עכ"ל: