זבח השלמים קכד

לומר שכיון שכשהדבר אבוד ממנו ומכל אדם הוא מתייאש ממנו ולא אמרינן שדעתו שכל מי שיציל מהים כאילו הוא שלוחו ויזכה בעדו הוא הדין הכא כל דבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם מייאש ממנו ואינו עושה שליח שיזכה בו וא"כ גם החצר שהוא מדין שליח וזוכה בעדו אינו זוכה בעדו בדבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם שהחצר לא עשאו שלית אלא לזכות מה שהיה מצוי ביד אחר לזכות פרט למה שאינו מצוי כלל דלא שויה שליח מק"ו דאבידתו דלא אמרינן דסתמו לא מייאש וחושב שמי שיצילה מהים יזכה בעדו כ"ש הכא שלעולם לא היתה שלו ודוק. וזו היתה סברת ההוא גברא בההוא עובדא דמכר לו חצר ונמצא בו מטמון שהלוקח היה אומר שלא כוון לזכות בו וכה הוא דינא דמכר בדיל ונמצא כסף דכתיבנא לעיל וכפי הטעמים שכתבנו או מטעם שהיה שם קודם המקח ובשעת המקח לא כוון לזכות. א"נ שכיון שהיתה אבודה ממנו ומכל אדם לא זכתה לו חצירו בקנייתו וכמ"ש בטעם השני והמוכר היה אומר דזכה לו חצירו וכסברת הראב"ד ז"ל ואלכסנדרוס ס"ל שכיון שהוא ספק לזה או לזה זכה המלך שהוא בעל הקרקע כולו ויש לו זכיה במטמוניות הישנות והמלך החסיד ס"ל שכיון שהוא ספק זכו בו שניהם ואין לאחר זכיה ולפי שהם חסידים ואין כל אחד רוצה לזכות במה שאינו שלו מן הדין יזכו בו בניהם עדי עד בתו של זה עם בנו של זה ינשאו ויזכו בו ודוק

טז כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור הרי אלו פסולין שחזקת צינור לקלח ואפילו שכח דגזרו שוכח משום מניח. וכן המניח כלים בחצר בשעת קשור עבים וכן גזרו על השוכח בחצר. הניחן בחצר בשעת פיזור עבים ואח"כ באו עבים ונתקשרו ונתמלאו כשרין. וכן אם הניחן (בחצר) בשעת קשור עבים ונתפזרו ואח"כ חזרו ונתקשרו ונתמלאו כשרין ע"כ. ופירש"י ז"ל דסוגיא בשבת פ"ק יע"ש. וכפי פירוש השמועה שפירשה רש"י ז"ל קשיא טובא בדברי רבינו והקשה אותם רבינו מוהרי"ק בכסף משנה וז"ל דברי רבינו תמוהין מכמה אופנים דמשמע דפסק כב"ש דפסלי במניח תחת הצינור אפילו בשוכח ואמאי שביק ב"ה ופסק כבית שמאי ואע"ג דר"מ אמר בגמרא דנמנו ורבו ב"ש על ב"ה הא רבי יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ור"מ ור"י הלכה כר' יוסי והטור ז"ל בי"ד סימן פסק כב"ה דבשוכח תחת הצינור כשרין משום דפסק כר"י דס"ל דעדיין מחלוקת במקומה עומדת וכיון שכן הלכתא כב"ה ודוק וכיון שכן דעת הרמב"ם צריך לדעת דמנ"ל ותו שכתב שהמניח כלים תחת הצינור פסול נראה בין שהניחן בשעת קשור עבים או פיזור וזה הפך ממאי דאוקימנא בגמרא בשבת בפ"ק דהכל מודים דכשהניחן בשעת פיזור עבים דכשרין. ועוד שכתב שגזרו בשוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ותו שהוא מניח חילוק דבשעת קישור עבים או פיזור בחצר ולא בצינור ולפי זה משמע דכי אמרינן בגמרא לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מסתברא בטלה מחשבתו ומספק לא מ"מ דהיינו דב"ה סברי בטלה מספק וב"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז"ל פוסק כב"ש כמו שקדם מדקא פסיל בשוכח בחצר הוה ליה לפסוק גם בזה כב"ש דס"ל דלא בטלה והוה ליה לפסוק דפסולין וזו קושיא רבתי יע"ש. וקושיא אחרת שהקשה שם רבינו מוהרי"ק ז"ל לא העתקתיה כי אינה מובנת לי וצ"ע לע"ד יע"ש. ולע"ד אכתוב מה שעיינתי אע"ג דבקצת כוונתי לדעת רבינו מוהרי"ק ז"ל עכ"ז אין מדרש בלא חדוש ובפרט שעתידין אנו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שהן קשין לשמוע יותר ממ"ש ביד החזקה אשר עשה משה כאשר נפרש בע"ה

ואומר דפשיט לן דרבינו ז"ל דמאי דמוקי רב משרשי' דפליגי כשהניחן בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דהיינו דוקא בשוכח בחצר דתחת הצינור אפילו בשעת פיזור עבים פסולין כמ"ש בפי' שחזקת צינור לקלח כמ"ש גם כן בפי' המשנה יע"ש וכיון שבתחת הצינור גזרינן אפילו בשוכח כס' ב"ש שרבו על ב"ה א"כ ה"ה בשוכח בחצר בשעת קשור דשקולין גם שוכח תחת הצינור בשעת פיזור עבים כשוכח בחצר בשעת קשור וכולה חדא מלתא הוא והמניח בחצר בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו אליבא דר"מ כ"ע מודו דכשרין דבטלה מחשבתו ואליבא דר"י הוא מחלוקת ב"ש וב"ה ולא רבו וכיון שכן הלכתא כב"ה ודוק. גם מפרש הא דר"י דקאמר דעדיין מחלוקת במקומה עומדת כוונתו לחלוק על ר"מ בתרתי דקאמר ר"מ דבשוכח תחת הצינור נמנו ורבו ב"ש על ב"ה ופסול ובשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו ואח"כ נתקשרו אפילו ב"ש מכשרו. ור"י ס"ל דבתרווייהו פליגי ב"ש וב"ה בשוכח תחת הצינור והחצר דב"ש פסלי בתרווייהו וב"ה מכשרו בתרווייהו וס"ל דלא נמנו ורבו בשו'