זבח השלמים קכג

לכתחלה אין ראוי לקדש כיון שמן השמים סייעו שלא באו עדים אבל אם עברו וטעו וקדשו מקודש ומעובר. אבל לעולם כשבאו ביום שלשים בעצמו אחר העיבור אין ראוי לבטל הקדוש ויקדשו אותו וישאר העיבור במקומו וזהו דיוק הרמב"ם שכתב מקדשין אותו ביום שלשים ר"ל כשבאו העדים ביום שלשים דוקא כנזכר לעיל ולהכי הקשה רבא לרב נחמן דא"כ דכל חדש אדר יכול לעבר השנה ולא חיישינן לטועים אך באופן זה שקדשו החדש ביום שלשים שלא היה ראוי לקדשו אם כן מה' יצא הדבר וראוי לבטל העיבור ואולי מן השמים סייעו דקמי שמיא גליא שיש טועים ולהכי נטה לב ב"ד לקדש החדש ביום שלשים וראוי לבטל העיבור ותירצו דמעיקרא ליכא טועים דידעי דרבנן אחושבנא סמכי וכו' ודוק

אמר המני"ח לבי אומר לי דאפשר שיסכים הרמב"ם עם פירוש רש"י ז"ל ומה שאמר מקדשין החדש וכו' אין, כוונתו שיאמרו מקודש כשאר החדשים אלא בא להשמיענו דלא נימא כיון דאיהו פסק לעיל דמעברין את החדש לאיזה צורך אם כן אפילו שבאו העדים בו ביום כיון שכבר עיברו השנה חיישינן לזילותא דבי דינא דעיברו השנה ביום שלשים ואם נעשהו ר"ח עברו אדאורייתא החדש הזה לכם וכו' כיון שכבר נראת הלבנה בלילה ולהכי קס"ד שישאר יום שלשים לחדש שעבר וביום ל"א יהיה ר"ח כי אין לך צורך גדול מזה להכי קאמר דאין אנו משגיחין בזה וכיון שעיברו השנה קודם שיבואו העדים העיבור נשאר במקומו אפילו שנעשה יום זה של שלשים ר"ח והתורה לא צותה אלא אחר שבאו עדים אבל קודם מה שעשו עשו והיינו מה שאמר מקדשין החדש ופירש דבריו שמה שאמר שמקדשין אין כוונתו שיאמרו מקודש אלא כוונתו הוא שיהיה יום זה ר"ח אדר שני ולא ידחוהו למחר בטענה לומר שמעברין החדש לצורך ואין לך צורך גדול מזה לא אמרינן הכי אלא יום זה יהיה ר"ח אדר שני ולעולם דישתקו ולא יאמרו מקודש כדפרש"י ז"ל וזה רמזו במה שאמר ויהיה מעצמו ולא אמר ויאמרו מקודש לר"ח אדר שני ודוק כי נכון בעיני הוא לפי מה שנראה לי כעת בהשקפה ראשונה והי"ת יזכני להעמיק עוד ולעמוד על בוריין של דברים אלו דברי אלהים חיים

טו כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה ואבידה המוצא מטמון בגל אם בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הוא וכו' והואיל שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אעפ"י שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו של בעל החצר מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים וה"ז המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו ומה אבדה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והיא אבודה ממנו ומכל אדם לפיכך היא של מוצאו עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וזהו ק"ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבתוך הגל נזכה הגל לבעליו וכן בכותל ישן ע"כ. והיא תשובה נצחת והרב המגיד לא יישב בזה אדרבה עם מה שפירש והוא האמת דלהרמב"ם אפילו בחצר המשתמרת מתחזקת הקושיא יותר ויותר. ולע"ד תירצתי שכוונת רבינו ז"ל שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו ש"מ אלא בדבר שיבא לחצר אחר היותו חצירו אבל מה שיש טמון בחצר קודם שיקנה זה החצר, וכשקנה החצר לא כוון לזכות בו הוא הפקר והמוצאו זכה בו והרי זה דומה למה שהביא הרב בעל המפה ז"ל בח"מ סי' רל"ב ס"ח אם קנה הסירסור בחזקת בדיל ומכרו לאחר בחזקת בדיל ואחר כך נודע שהוא כסף או זהב זכה הקונה שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא נודע בו עי"ש ואינו דוקא סרסור אלא אפי' לקח לעצמו וכמ"ש הש"ך עי"ש ופשוט והתירוץ הזה הוא נכון בטעמו וזו משלי אבל בדברי הרמב"ם ז"ל אינו כ"כ מבואר פירוש זה שאמרנו הגם שיכולין אנו לסובלו

אך הנלע"ד שכוונת הרמב"ם שלא אמרו חצירו של אדם קונה לו אלא מטעם שלוחו והחצר אינו אלא כשלוחו שזוכה בעדו ושלא יזכה א' לעצמו בחצירו אבל בדבר הטמון שהיא אבודה ממנו ומכל אדם איך יש לו כח לחצירו לזכות בעדו שהחצר אין לו כח אלא כאלו היה חי מדבר זוכה בעדו ולא יותר אבל בדבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם אז מק"ו דאבידתו נפיק שאין לו בו צד זכיה דאינו שליח לזכות מה שהוא אבוד מכל אדם נמצא שהחצר אינו זוכה אלא בדבר גלוי שהיה אפשר לזכות בו אחר זוכה בו זה מכח חצרו אפילו שלא מדעתו כאילו היה שלוחו אבל בדבר טמון ואבוד ממנו ומכל אדם לא יש בו צד זכיה אלא הרי הוא של מוצאו והק"ו שהביא הוא