זבח השלמים קיא

והביאור לע"ד דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גזילה ואבידה חדש לנו בהאי דינא דין מחודש אם בעל הקרקע אומר לו עקור אלנותך ולך שומעין לו. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל נ"ל שאינו אומר כך בא"י משום ישוב א"י ע"כ. ביאור דבריו לומר דהגם דהלכתא כלישנא בתרא דקאמר טעמא משום כחשא דארעא וזה כלל גדול אין מי שיכחישהו ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל באומר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וז"ל א"א אפי' בחו"ל כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י עכ"ל. נמצא אליבא דהראב"ד דמ"ד כחשא דארעא ס"ל ג"כ ישוב א"י אך מוסיף ג"כ בחו"ל מטעמא דכחשא דארעא אך בחלוקת עקור אילנותך דמשום כחשא דארעא ליכא שבעל הקרקע מוותר עכ"ז בא"י אין שומעין לו משום ישוב א"י זו היא סברת הראב"ד ז"ל. ונדחק בזה אם מטעם דעל הרוב לישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא ואיננו חולק במ"ש לישנא קמא. א"נ מטעם מ"ש התוספות ז"ל וזל"ל בשדה אין שומעין לו אע"ג דכבר אשמועינן לעיל בההיא דשטף נהר את זיתיו לתוך שדה חבירו ואמר זיתי אני נוטל ואמרו דאין שומעין לו ואמר רבי יוחנן דטעמא משום יא"י אצטריך לאשמועינן למ"ד הכא משום כחשא דארעא דאפי' בחו"ל אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בא"י אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע"י שטיפת הנהר נעשה. ולמ"ד ה"נ משום ישוב א"י אצטריך לאשמועינן שלא תאמר שבדין זה שעשה מעשה והכחיש קרקעו של חבירו שלא ברשות א"כ אפי' בחו"ל אין שומעין לו משום כחשא דארעא לה"ק דאפ"ה דוקא בא"י אין שומעין לו ע"כ בתוספת ביאור עי"ש. והוא הוא עצמו שהכריחו להראב"ד לומר דטעמא דא"י כולהו סבירא ליה דהרי רבי יוחנן עצמו שהוא בעל המימרא הזכיר ואמר משום א"י ואך יש לו פה להכחיש זה מ"ד משום כחשא דארעא אלא ודאי דס"ל דלעולם טעמא דא"י אין מי שיכחישהו אך אני מוסיף בדין זה שעשה מעשה והכחיש קרקעו של חבירו דאפילו בחו"ל ג"כ אם אמר זיתי אני נוטל אש"ל משום כחשא דארעא. ולפי זה כשבעל הקרקע אומר עקור אילנותיך ולך דטעמא דכ"ד ליכא שכבר מחל לו אך מטעמא דא"י שהוא טעם מוסכם אש"ל דאנו מחוייבים להשגיח לעולם משום א"י זו היא סברת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל וסייעתיה ס"ל דלעולם טענת יא"י ליכא אלא כשבעל הקרקע רוצה האילנות ורוצה בישוב הארץ ובעל האילנות אומר זיתי אני נוטל אז בשטף נהר זיתיו שלא הכחיש קרקעו של חבירו ביד אלא בשטיפת נהר להכי דוקא בא"י אש"ל משום א"י ובחו"ל שומעין לו. וביורד שלא ברשות ונטע בתוך של חבירו אפי' בחו"ל אש"ל משום שהכחיש בידים קרקעו של חבירו. אך כשבעל הקרקע אומר עקור אילנך ולך בין בשטף נהר זיתיו בין ביורד שלא ברשות בין בא"י בין בחו"ל שומעין לו כיון שהוא אינו רוצה בישוב קרקעו ואיפשר דניחא ליה בשדה לבן לזרעים ומה גם שבידו לעוקרן אח"כ שומעין לו. אך בחלוקה זו דעקור אילנך ולך דשומעין לו אז המגיד ז"ל וסייעתי' ס"ל דדוקא בשדה שאינה עשויה ליטע אך בעשויה ליטע אפילו בחו"ל אין שומעין לו שהוא מזיק ממש ואינו אומר עקור אילנך אלא להכעיס ולמרות עיני כבודו. והרא"ש ז"ל וסייעתי' ורבינו מוהרי"ק ז"ל בכ"מ ובשלחנו הטהור ס"ל דאפילו בעשויה ליטע ואומר עקור אילנך ולך שומעין לו. וכדעת ההלכות ז"ל הרב המגיד ס"ל דדעת ההלכות כדעתו. ורבינו בכ"מ כתב שאינו רואה הכרע בדברי ההלכות דס"ל הכי ולקמן נרחיב הדבור ונכריע מנ"ל להרב המגיד דההלכות סבירא לי' כותיה עיין לקמן שאין כאן מקומו כעת

ועתה נפרש מ"ש בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו חו"ל לכל אחד לפי דבריו ז"ל, אליבא דהרמב"ם ז"ל באומר כן בא לאפוקי דלא תימא דגם בא"י איכא בינייהו בחלוקה אחרת כשבעל הקרקע אומר עקור אילניך ולך דאליבא דמ"ד משום יא"י אין שומעין לבעל הקרקע. ואליבא דמ"ד מכ"ד ש"ל כיון שהוא מוחל על הקרקעו לזה אמר מאי בינייהו איכא בינייהו חו"ל לומר שאין ביניהם מחלוקת רק בחו"ל אך בא"י אין ביניהם מחלוקת כי לעולם כשבעל הקרקע אומר ע"א שומעין לו אפי' בארץ כיון שהוא אינו רוצה בישוב קרקעו. א"נ דעדיפא לי' שדה לבן ומה גם שאפילו שעתה נכריחו לשלם לבעל הזיתים שנטע משום א"י אח"כ יעקרם הוא להכי לעולם ש"ל וא"כ אין ביניהם אלא חו"ל דוקא ולא יש בינייא ביניהם בארץ ודוק. ואליבא דהראב"ד ז"ל דבאומר עקור אילנין ולך בא"י אין שומעין לו ניחא ג"כ אומרם מאי בינייהו א"ב חו"ל לפי דאיהו ס"ל דגם מ"ד מכ"ד בחלוקה זו דעקור אילניך איהו ג"כ ס"ל דבא"י אין ש"ל וא"כ היכי נאמר דאליבא דמ"ד מכ"ד שומעין לו מטעם שכבר מחל קרקעו הא איהו נמי ס"ל טעמא דיא"י במקום דלא שייך טעמא דכ"ד וא"כ לתרווייהו אין שומעין