זבח השלמים קי

נכון סרוס מעט קרא דויצא קודם ובא ולא לסרסו עד למעלה אחר הקטרת באופן שקושייתם צ"ע גם תירוצם עמהם הסליחה דקרא קאמר ובא לפי שהכ"ג היה בעזרה כמש"ה וסמך אהרן על ראש השעיר והתודה ולכן שייך שפיר לומר ויצא א"כ אין מקום לקושייתם. אך לעיקר קושייתם או לתירוץ קושיות אחרות דמנ"ל שיהא רמז בפסוק דפסוק ויצא הוא מהופך לזה נ"ל בטוב טעם ודעת דקרא קשיתיה אומרו ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש תיבות אלו מייתרו מאי אשר לבש פשיטא מאחר שפושט כבר לבש דאם לא מה יפשוט גם מאי בבואו אל הקודש לזה כיון שאנו אומרים דקרא דויצא הוא קודם ובא וכשיצא לעשות עולתו היה בבגדי זהב עתה א"ק ובא אל אהל מועד ופשט את בגדיו וכי תימא בגדים הללו של בגדי הבד מאין באו לזה אמר תדע דמאשר לבש נתחדש דלבש בגדי הבד בשביל ביאתו אל הקדש לבד נמצא דרמז קרא דלבישה מחודשת היתה בשביל ביאתו אל הקדש נמצא שבהכרח גמור דהסרוס הוא ויצא קודם ובא דנמצא דלבישתו לא היתה אלא לביאתו אל הקדש לחוד ולא לשום דבר שבעולם ודוק שהוא דבר נכון עד שקרוב לומר דמהכרח דתיבות דמייתרו אשר לבש בבואו אל הקדש מכריח שפיר הסרוס שכדי ליישב תיבות אלו מוכרח שתהי' הפרשה מסורסת וקודם ובא זה היה לבוש בבגדי זהב ובשביל ביאתו לבד אל הקדש לבש בגדי לבן ונכנס ודוק והבן: בבא מציעא

ו דף ק"א היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין בשדה אין שומעין בשדה מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל איכא דאמרי משום כחשא דארעא. מאי בינייהו איכא בינייהו בחוצה לארץ ע"כ. ונתקשיתי טובא מאי איכפל תלמודא לאשמועינן האי בינייהו דחו"ל א"ב וזה פשוט ונראה לעינים דמ"ד משום ישוב א"י דוקא בא"י ומ"ד משום כחשא שייך בכל מקום ולא היה צריך התלמוד להשמיענו זה

והביאור נלע"ד שנים שלשה גרגרים האחד הנה ידעת שהרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהל' גזילה סובר כמ"ד משום כחשא דארעא. והטעם דלעולם הלכה כלישנא בתרא. אך כשבעל השדה אומר עקור אילנך ולך הרמב"ם ז"ל כתב דשומעין לו והטעם דכיון שהוא מוחל אכחשא דארעא למה לא ישמעו לו ואפילו בא"י שומעין לו דאין אנו משגיחין בטעמא דישוב א"י אלא בטעמא דכחשא דארעא כדאמרן. א"נ כמ"ש הרב המגיד ז"ל דכיון דבעל השדה רוצה לעשותה שדה זרעים ונראה לו שיפה שדה זו לזרעים יותר מלנטיעות שומעין לו דגם זה סובב אישוב א"י עי"ש והראב"ד ז"ל כתב בחלוקה זו שאמר בעל השדה טול אילנך ולך דבא"י אין שומעין לו משום ישוב א"י דמ"ד משום כחשא דארעא אית לי' נמי טעמא דישוב א"י וא"כ בא"י כשאומר בעל השדה עקור אילנך ולך דטעמא דכחשא דארעא ליכא שהוא מוחל אפ"ה אין שומעין לו משום ישוב א"י עי"ש ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי דאולי אזכה דהרמב"ם ז"ל יליף עלי בעולם שכולו טוב דלאפוקי מסברת הראב"ד ז"ל אמרו בגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו חוצה לארץ לאשמועינן דלא יש הפרש ביניהם אלא חו"ל מטעם שכתב הרב המגיד ז"ל דאפילו למאן דסביר טעמא דישוב א"י שומעין לו בא"י כיון שרוצה בעל השדה לעשותו שדה זרעים. ואי לסברת הראב"ד ז"ל גם בא"י איכא בינייהו כשבעל הקרקע אומר עקור אילנך וכו' דבא"י אין שומעין לו. ואליבא דמאן דאמר משום כחשא דארעא שומעין לו. והראב"ד ז"ל סובר דמ"מ ליכא בינייהו א"י כיון דמ"ד כחשא דארעא סבירא ליה טעמא דישוב א"י א"כ לכולהו אין שומעין לו. ואליבא דהראב"ד ז"ל נמי ניחא אומרם בגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו חו"ל דדוקא חו"ל איכא בינייהו ולא חלוקת א"י לפי דמדסבר טעמא דכחשא סבירא ליה נמי טעמא דא"י וא"כ אין נפקותא לא"י דלכולהו אין שומעין לו כשאומר בעל הקרקע עקור אילנך ולך ודוק. ועיין לקמן כי האריך עוד בביאור מאמר זה: (עיין מה שכתב לעיל כי כאן האריך בביאור השמועה ביאור נאה ויאה)

ז דף ק"א איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו וא"ל עצי ואבני אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין לו. מאי הוי עלה אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט משום ישוב א"י. איכא דאמרי משום כחשא דארעא מאי בינייהו איכא בינייהו בחו"ל ע"כ. וק' בעיני ודקארי לה מאי קארי לה דהמשכיל יבין דאליבא דמ"ד משום יא"י דוקא. בארץ ישראל אין שומעין לו ואליבא דמ"ד משום כחשא דארעא גם בחו"ל אין שומעין לו מפני שהכחיש קרקעו של חבירו וא"כ דברי התלמוד נראין שלא לצורך: