זבח השלמים קו

שהוקשה לבעלי התוס' ז"ל דרע"ק הכא מצינו דס"ל דלא כשמואל אלא לספלים ובהגוזל משמע דס"ל כשמואל ועם האמור ניחא דרע"ק ס"ל דהוי פ"ר כסוגיית מנחות ולהכי אסר ודוק וזו היא סברת הרמב"ם וראוי לפסוק כסוגיית מנחות משום דהיא סתם משנה וסתם תלמודא גם שהוא כסברת רע"ק והלכה כרע"ק מחבירו. ומה גם דכל היכא דאיכא לאסתפוקי ראוי לפסוק לחומרא שהוא ספיקא דאורייתא ואהני לסיוע דסברת ר"י דס"ל דלעולם אסור אפילו שאינו מתכוין ואפי' שאינו פ"ר ודוק. א"נ דסוגיית מנחות ס"ל דכיון דאפשר למעבד בספלים מאי דוחקא להתיר אפי' שלא יהי' פ"ר כיון שאפשר לעשותו באופן אחר ולא יהי' ספק דלאו דלא תכבה שהוכפל הלאו ושלו עבדינן ליה ודוק

ג בהאי מילתא דהביא בעל הערוך ראיה לחילוקו דהיכא דלא ניחא ליה אפילו שהוא פ"ר מותר ורצה להוכיחו ממ"ש בגמרא בדעביד בארעא דחבריה עי"ש שאז יש חילוקים אלו דלאכילה צריך כגרוגרת ולהיסק לבשל ביצה קלה וכו' אך בארעא דידיה לעולם הוא בכל שהוא עי"ש ואי הרי"ף ס"ל כסברת בעל הערוך למה לא הביא בפסקיו חילוק זה להשמיענו דבארעא דחברי' מותר אלא ודאי דלא ס"ל וכ"ת סוף סוף למה לא הביאו י"ל דס"ל כדחיית הרא"ש ז"ל דחילוקים אלו דארעא דחבריה היינו לחיוב מיתה וחטאת אבל לאיסורא בין כך ובין כך יש כמ"ש הרא"ש וכיון דאיסורא איכא לא נפקא לן מידי לזמן הזה והרא"ש ז"ל לא הביאו אלא להביא דברי הערוך דלדידיה נפקא מינה לזמן הזה ולדחותם עי"ש. אך אליבא דהרמב"ם דמביא בספרו דיני חיוב מיתה ומלקות ק"ל טובא דהיה לו להביא דין זה דהיכא דהוא בארעא דחבריה הם שיעורים אלו שהביאם בפ"ח אבל בארעא דידיה לעולם הוא בכל שהוא שהכל הוא ליפות ודוחק לומר שסמך אמ"ש בראש הפרק דכשהוא ליפות הוא בכל שהוא כיון שבגמרא הובא. גם בההיא דהושענא דהיכא דאית ליה אחריתי אם מיעט כשר הוא מחלוקת ת"ק וראב"ש דת"ק ס"ל אין ממעטין ומשמע בגמ' דאפי' דאית לי' הושענא אחריתי וראב"ש ס"ל כסברת אבוה דכיון שאינו מתכוין מותר וכ"ת דהוא פסיק רישיה כיון דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לו אינו מתקן בודאי. וקשה דא"כ הי"ל לפוסקים לפסוק כראב"ש דממעטין ואפי' לגירסת הרב המגיד בדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דכוונת הרמב"ם דאם מיעטן ויש לו אחר כשר היינו דוקא בדיעבד דבזה אפשר דאפי' ת"ק יודה אבל אליביה דראב"ש ס"ל דממעטין לכתחילה והי' להם לפסוק הכי. וצ"ל דת"ק וראב"ש כולהו אזלי בשיטת ר"ש אלא דס"ל לת"ק דקרי לי' פ"ר אפי' דיש לו אחריתי כיון שהוא מתקן הושענא זו ולהכי אוסר וראב"ש ס"ל דכיון דאית לי' הושענא אחריתי לא קרי לי' פסיק רישי' ודוק. א"נ פליגי דאליבא דת"ק יש לגזור אולי יצטרך לו והוי מתקן ממש וראב"ש ס"ל דאין לגזור ע"פ מה שפירש הרא"ש ז"ל שם בפרק הבונה עי"ש אם כן תרווייהו כר"ש ס"ל וכיון שכן הדרן לכללין דראוי לפסוק כת"ק ודוק בכל זה

ד איתא בגמרא פ"ך דף קל"ט אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דשקיל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר למינם קא מכוינא. אמר לי' הערמה קא אמרת הערמה מדרבנן היא צורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה עכ"ל. ותמה הרב המגיד ז"ל בפרק כ"ג מהלכות שבת דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל עובדא דמברא דבהערמה שרי לצורבא מרבנן וכתב שהטעם לפי שאין ת"ח מצוי בזמן הזה יע"ש. ומלבד שהתירוץ הזה דחוק כאשר אפרש הוקשה לי שהרי מצינו כמה דינים מת"ח שהביא הרמב"ם ז"ל בחיבור ובפרט דין המבזה לת"ח ודין הליטרא שחייב ליתן. וחשבתי לזה דכוונת הרב המגיד דדינים הללו שהם קולי לת"ח השמיטם הרב ז"ל דחשש שמא כל אחד יעשה עצמו ת"ח ויקל בהני קולי אבל לענין ליטרא של זהב שמוכרח שיבא הדבר לב"ד הם יראו ויביטו אם ת"ח הוא יענישוהו למבזה בליטרא ואי לא לא וכן לענין כבוד וכיוצא אה"נ שיש דין ת"ח אך לדברי' אלו שהם קולי זקן והתעלמת כדי שלא יחזיק כל אחד עצמו לת"ח ויקל באיסורי שבת ובפרט דאתי למעבד לכתחילה כיון שאיננו ת"ח ודוק ורבים בתור' נהנו מזה. אך אעיקרא דמלתא קשה בעיני לומר דלהכי השמיט דינים הללו הרמב"ם ז"ל ומה גם איך הטור ז"ל הביא הדינים הללו דין דתומא הביאו בסימן שד"י ודין דמברא הביאו בסי' של"ט דנראה בזמן הטור קול התורה נשמע והיה מצוי' ת"ח יותר מזמן הרמב"ם ז"ל אי נמי דהטור סביר' לי' דלא אמרינן בזמן הזה ליכא ת"ח אפילו לענין קולא

והנה רבינו הגדול מהרי"ק ז"ל בשולחנו אשר לפני ה' בסימן שד"י הביא דין דתומא כפי' הטור ז"ל דדוקא לת"ח שרי דלא כהרמב"ם דהאי