זבח השלמים קה

הקרבנות דפסק דלא כשמואל אלא שינסכם לספלים לשיתין עי"ש. והדבר תמוה דכיון דאסיקנא בגמרא דשמואל כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר ואנן קי"ל בכל האיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר א"כ איך ולמה פסק הרמב"ם ז"ל דלא כשמואל אח"כ ראיתי שרבינו הגדול מוהריק"א ז"ל נתקשה בזה ופירש אמיתותן של דברים דמצינו בגמרא דמנחות דף ע"ד על מתניתין שאמרו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים למזבח בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס"ל דהמתנדב יין מזלפו ע"ג המזבח לזה אמר בזה דוקא אלא כמ"ד דמנסכם לספלים ואזלו לשיתין עי"ש א"כ כיון דסתמא דתלמודא וסתם מתניתין ס"ל דלא כשמואל א"כ כך הי' ראוי למפסק הלכתא. אך קשה לזה דקשיא הלכתא אהלכתא דמסתם משנה זו וסתמא דתלמודא משמע דאפילו שאינו מתכוין אסור ואנן קי"ל הלכתא כשמואל דפסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפי' בשבת. לזה תירץ רבינו הנז' בכ"מ דבר דחוק עי"ש. גם הביא משם הרב מהר"י קורקוס ז"ל דבר דחוק עי"ש שהדוחקים נראים לעין כל מעיין אשר ישים השגחה למצוא דברי חפץ עי"ש

ועתה האיר ה' את עינינו דלעולם דהלכתא כר"ש דדבר שאינו מלאכת מחשבת ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ודפסיק רישיה דלא ניחא ליה יש מתירין הוא הרב בעל הערוך ואפילו בשאר איסורין אך התלמוד בהדיא שאמר לאפוקי מדשמואל הוא בהכרח דס"ל דכיון שהיא פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא לי' אסור ולמה מוכרח לומר דשאני שאר איסורין מאיסור שבת א"כ כוונת הרא"ש ז"ל לומר דאפי' מאן דס"ל כסברת בעל הערוך דיש לחלק בין פ"ר דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עכ"ז בשאר איסורים לא יודו לו להרב בעל הערוך לפי דהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ומדברי שמואל ולא השגיח בסוגיית מנחות דפרק כל המנחות דף ע"ד דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא ולפי דבריו דכל היכא דלא ניחא ליה אפילו בשאר איסורין מותר א"כ למה אמרו בגמרא לאפוקי מדשמואל והלא התם ודאי לא ניחא ליה ומה צד איסור יש אפילו שיהיה פסיק רישיה הא לא ניחא ליה אלא ודאי בהכרח גמור וחמור ומיניה לא יש לזוז דסבירא ליה לתלמודא במנחות דבשאר איסורין אפי' דלא ניחא ליה אסור כיון דהוא פסיק רישיה ודוק בכל זה. וזהו כוונת הרא"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראייתו ס"ל כסברת המקשה שהקשה והא כבויי מכבה ליה לפי סוגיית מנחות כך היא אמיתותה של תורה דכיון דמכבה אסור אפילו דלא ניחא ליה דלהכי אמרו דל כשמואל א"כ כוונת הרא"ש ז"ל לומר אפי' מאן דסבר כהרב בעל הערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת שהוא הביא ראיה מהמסקנא אבל אנן קי"ל דהלכתא כסברת המקשה ולא כמסקנא מכח ההיא סוגיא דמנחות א"כ הראיה נהפכה לסתירה וכל זה במונח שנודה לחילוק בעל הערוך ולפירושו שפירש בגמרא דס"ל דבהאי דינא איכא פסיק רישיה והביא ראיה לחלוקו מהמסקנא אפי' שפירושו כשמועה תהי' כאלו קבלנוה מפי מרע"ה ומינה לא נזוז עכ"ז לפי הנולד והנמשך מסוגיית מנחות דליתא לדשמואל מוכרח שיודה שהדין הוא להפך דאל"כ למה ליתא לדשמואל כיון שהוא מתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה אפי' בשאר איסורין אלא ודאי מוכרח להודות דבשאר איסורין לא קי"ל הכי אלא דכיון שהוא פסיק רישיה אסור אפילו דלא ניחא ליה וכסברת המקשה הזה שהקשה והא כבויי קא מכבה ודוק היטב הדק

אבל אעיקרא דדינא בפירוש השמועה הרא"ש חולק על בעל הערוך וס"ל דהכא מה שמתיר שמו הוא משום דלא הוי פסיק רישיה כסברת רש"י ובעלי התוספות עי"ש. ומעתה בסברת הרמב"ם ז"ל אם נאמר דס"ל כרש"י והתוס' והרא"ש דס"ל דלא הוי פ"ר א"כ קשה למה לא פסק כר"ש וקושיא זו איתא לתלמודא במנחות מאי טעמא אמרו דלא כשמואל לזה או נאמר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש בדחיית הרא"ש לבעל הערוך דבשאר איסורין אפילו דלא ניחא ליה אסור וזו היא סברת סוגיית מנחות דלא כסוגיית זבחים ודוק. אך כפי זה צריך למשכוני נפשין דס"ל להרמב"ם כפירוש בעל הערוך בעיקר החילוק דכשלא ניחא ליה מותר בשבת ולא מצינו להרמב"ם רמז בזה אלא סתם ואמר דכשהוא פסיק רישיה מותר ובפרט למאי דסל"ן כהרי"ף בהכרח לא ס"ל כבעל הערוך. ומצינו למשנה שלו הרב המגיד ז"ל דהביא סברת והחולקין עליו ולא ייחס סברת הערוך להרמב"ם ז"ל אדרבה סתמיות דבריו משמע דבכל פסיק רישיה אוסר לזה נראה לי דאפשר דס"ל דסוגיית מנחות ס"ל דהוא פ"ר ואסור וסוגיית זבחים ס"ל דלא הוי פסיק רישיה. ואינו דוחק לומר דפליגי בזה דסוף סוף מחלוקת זה הוא בין הגאונים ז"ל דלפי דעת בעל הערוך הוי פ"ר ולפי דברי רש"י והתוס' והרא"ש ז"ל לא הוי פ"ר וא"כ בזה פליגי הסוגיות וניחא נמי מה