זבח השלמים קד

הוא פרת פי' דכחד מנייהו חשיב להו ואת אמרת דמיניה קא אתו אר"נ ב"י ואי תימא רב אחא ב"י הוא פרת דמעיקרא פרת הוא פרת הנז' לעיל ונהר יוצא מעדן שהג' נפרדים ממנו. תניא רמ"א יובל שמו שנאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל וגו' ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין (פי' בלי שום מטר) עכ"ל עם פי' רש"י ז"ל. וא"כ מה טוב ומה נעים שקראו הכתוב גדול דהוא הגדול ממש שהג' נהרות מיניה קא אתו והיינו נמי שבח א"י שנהר הגדול היוצא מעדן משקה אותו ע"י סולם דפרת והיינו דאוירא דא"י מחכים כי מימיו מעדן יוצאין ממש ועדן זה הוא חכמה כנודע בחכמת האמת ובהכי ניחא דל"ק ושם הנהר הרביעי הוא פרת דכיון דיש לו שם אחר לא רצה לכותבו הפ' לסיבה דהיינו יובל אלא אמר פעולתו דנהר הד' דהוא האחד מימיו פרין ורבין ולפי זה מדריש תיבת הוא באופן אחר ג"כ דהיינו הוא מצד עצמו פרת (לשון פרה ורבה) ולא מנהר אחר כי הוא גבוה מכל הנהרות ולא מצד הגשמים כי נהר זה היה בעדן עד שלא בא אדם וירדו גשמים. ומה נכון ע"ד. הסוד שעדן הוא חכמה והנהר היוצא ממנו הוא יובל דהיינו בינה כנז' בס' הזוהר והוא סמוך כעדן ממש באחדותא ברעותא משא"כ הג' היוצאין מנהר זה. ואיפשר שהג' הנז' הם רומזים לחג"ת אי נמי לקו הבנין שי"מ וה' יאיר עינינו בתורתו. ולהכי איפשר שלא נזכר שם הנהר כיון שהוא רומז למקום נעלם ונסתר וכמ"ש גבי ועבד הלוי הוא שהוא עלמא דאיתכסייא מה שאין כן כשאנו אומרים אתה הוא עלמא דאיתגלייא אתה כהן לעולם ולהכי הג' נזכרו שמותיהן והנהר הד' הוא הנהר הא' עלמא דאיתכסייא נסתר ונעלם שמו עד שהנביאים פירשוהו. אך מה שהכתוב קוראו רביעי עדיין לא נתיישב בלבי כיון שהוא ראשון שבראשון: שבת

ב ראיתי להרב בעל ברכת הזבח דף ס"ב ע"א שהקשו לו בשם הרב הגדול מהר"ר ליווא ז"ל (שנ"ל שהוא הרב בעל גור אריה ז"ל) בההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפ"ח שרצים שהשיב על דברי השאלתות שכתב והיכא דשתה סמא לרפואה ומעקר אסור אפילו לר"ש דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דס"ל דלא אסר ר"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה דחלוק זה היינו דוקא לענין אסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורין לא אלא אפי' דלא ניחא לי' מדפריך בגמרא בפרק כל התדיר גבי מ"ש שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים והא כבויי קא מכבה אע"ג דלא ניחא ליה וכו' עי"ש והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמרא דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס"ל כר"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא לי' מותר ואדרבה הרא"ש ז"ל עצמו מביא דברי הרב בעל הערוך בסוף פרק הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זו דכל התדיר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר עי"ש והם כדברים סותרים אלו את אלו ע"כ תורף הקושיא שאלתיה לבני החבורה המעיינים ה"י בסדר כי תשא ומה שהשיב הרב זלה"ה בדרך אחד ה' יודע כי התחלתי לעיין ולכוין בו וג"כ רוב החברים ה"י כוונו לדרך הרב באמת ובאמונה כי ידעתי הספר הנזכר אינו בנמצא תוך לעיר כ"א אתי עמי במחיצתי וידעתי כי רב חיליה לאורייתא ומה גם כי הדרך ההוא פשוט וברור

אך קשה לי לפי פירוש זה דלמסקנת הגמרא נמי מה שמתיר שמואל הוא משום מצוה ולא הדר ביה למסקנא א"כ כשרצה הרא"ש ז"ל שם בפ' הבונה לדחות ראית בעל הערוך למה לא דחאם בזה לומר דילמא משום מצוה התירו וכן מצינו שדחה דבריו שם לההיא ראיה שהביא מהושענא עי"ש והשתא התם דלא אתמר בגמרא אמרה הכא דתניא בגמ' אין לך דחיה גדולה מזו דמשום מצוה התירו ודוחק לומר דעדיפא מינה נקט ובפרט דאיכא תירוצא אחריתי דאמרו משום כבוי במקצת ולהכי לא דחה לומר מצוה שאני. א"נ דהערוך יאמר דלמסקנא אין אנו צריכין לומר מצוה שאני כפשטא דשמעתתא אע"פ שלא אמר אלא להכי דחה לומר דאעיקרא דדינא אינו פסיק רישיה וכעוקר הדבר בשורשו. א"נ דכיון דאפשר ליתנם לספלים כסברת רע"ק א"כ מי צוה כן שיהיה מצוה הבאה בעבירה בכיבוי כיון דאפשר באופן אחר ויתקיים לא תכבה להכי דחה דמה דמתיר הוא כר"ש ואינו פסיק רישיה וא"כ ליכא לא תכבה ולא חמיר האי לאו מאיסורי שבת ומותר כשאינו מתכוין ולא פסיק רישיה כל זה נכון אך לעיקר הקושיא יתורץ זה בדרך אחד ששיירתי לעצמי מה טובו ומה יפיו. ותוכן הדברים הם דהנה מצינו להרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכות מעשה