זרע חיים ח

להו אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כמו באומרת גרושה אני כו'

וכבר העיר והשיג עליו הש"ך בח"מ סימן ס"ב סק"ה דע"כ ל"א האשה נאמנת משום דאינה מעיזה אלא בגרשתני לאפוקי נפשה מבעלה אבל לענין ממון לא אשכחן בשום דוכתא שתהא נאמנת יותר מן האיש ואפי' בגרשתני גופא הסכימו רה"פ דבתובעת כתובתה אינה נאמנת וכן העלתי בקונט' ס' גבורת אנשים סי' ס"א כו' ע"ש בארוכה. ובאמת מלבד זה טפי הו"ל להש"ך להשיגו דע"כ הרמב"ם עצמו אינו סובר כן כדמוכח ממ"ש בפ' י"ד מה"א בטוענת עליו טענת מורד או הוא טוען עליה טענת מורדת מבקשין מן הנטען כו' ע"ש וית' לקמן בעז"ה. על כל פנים מוכח להדיא דאף במידי דתרווייהו קים להו לא אמרינן דאינה מעיזה וכ"מ שהעיר הב"ש בזה בסוס"י ע"ז ע"ש. ועיין ג"כ בפרק כ"ד מהל' אישות] [אלא דהש"ך לשיטתו למ"ש בס' ג"א באות נ"ד דבמורד ל"ש הא דאינה מעיזה ע"ש ועיין לקמן באות ייו מה שהשגתי עליו בזה] וע"כ צ"ל בישוב דעת הה"מ הנ"ל דע"כ לא קאמר הה"מ כן אלא להחזיק מה שבידה דוקא וכ"כ הב"ש, בס' פ"ה ע"ש. משא"כ להוציא אמרינן העמד הממון בחזקת בעליו כשי"ת בארוכה לקמן. וא"כ להנ"ל אין מקום לדברי הפ"י אף לפ"ד הה"מ הנ"ל [אולם לפי מה שיתבאר לקמן בביאור דברי הה"מ והר"מ יש לקיים בצדק תירוץ הפ"י הנ"ל ליישב הקושי' הרמב"ן הנ"ל אלא דהר"ן והרמב"ן לשיטתם הקשו שפיר עש"ה ע"ש ודו"ק] ועיין מ"ש לקמן באריכות

ומעתה י"ל ג"כ בקו' הרמב"ן הנ"ל בסתירת סוגי' דגמ' דיבמות אהדדי עם הסוגי' דסוף נדרים דהתם שמעינן דבמידי דתרווייהו קים להו נאמנת דאינה מעיזה והכא איפכא משמע דדוקא דאינו יוכ"ח נאמנת דאיהו קים לה והוא לא קים לי'. דהתם בנדרים לא טעין הוא עלי' מידי ובין כך וכך אינה מפסדת כתובתה ואינו ענין להעמד ממון בחזקת בעליו שפיר אמרינן דאינה מעיזה לאפוקי נפשה מבעלה משא"כ בסוגי' דהכא לשיטת הה"מ בטוען עלי' ברי כמש"ל דמפסדת כתו' אף במידי דתרווייהו קים להו ל"א משום אינה מעיזה להוציא ממון מחזקת בעליו כנ"ל. וכה"ג מצינו בראב"ד פ' ט"ו מה' אישות על מ"ש הרמב"ם שם דמשביעין אותה אם כדבריה שהפילה שלשה כו' ועוד דהגירושין היא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה ואין כאן מקום להשביע אותה ע"ש. וא"כ לדברינו הנ"ל ה"נ י"ל במ"א דנדרים הא בין כך ובין כך אינה מפסדת כתובתה. אולם לד' הה"מ והכ"מ שם בדעת הרמב"ם שה"ז דומה לתובע מחבירו שישלם לו תוך הזמן שקבע לו ע"ש ליכא למימר כן וצ"ל כחילוק הרמב"ן ועמ"ש לקמן: ה

והנה נתבאר מכל הנ"ל דמעיקר הדין להרמב"ן והרא"ש וסייעתם בטוען עלי' טענת ברי שאינה ראוי' לבנים והוא בא להפסידה כתובתה הוא נאמן בכך. אלא דהרמב"ן שדי בי' נרגא דדוקא לאחר י"ש דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ולהפוסקים הרא"ש והטור דלא חלקו צריך טעם למה שלא חשו בהא למה הועילו חכמים כו' ועיין ג"כ בס' ב"מ דהכריע מש"ה כהרמב"ן מסוגי' דפ"פ דאמרי' בגמ' א"כ מה הועילו כו'

אולם לפענ"ד י"ל דכאן מעיקרא ל"ש כלל הא דמה הועילו חכמים בתקנתן ולא דמי כלל להא דפ"פ מצאתי דאמרי' כן דבשלמא התם כל א' וא' יכול לומר כן פ"פ מצאתי להפסיד כתו' וא"כ נתבטל תקנות החכמים לגמרי שפיר אמרי' א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן (אם לא כמש"ש אין אדם טורח בסעודה כו'] משא"כ כאן בטוען ברי מינה המניעות פרי בטן אטו כל הנשים או רוב נשים אין מולידות שיכול הבעל לטעון עלי' כך והרי כריסה בין שיניה וכדאמרי' ביבמות (דף קי"ט) רוב נשים מתעברות ויולדות ולא משכחת לה אלא במיעוט הנשים שיצאו מרוב נשים המולידות ול"ש בכה"ג כלל לומר מה הועילו חכמים בתקנתן. דשפיר הועילו לרובו ככולו וזה ברור

ומעתה יש לומר ג"כ במה שדקדקנו לעיל בד' הרמב"ן דמה שייטא שיעורא די' שנים לענין מה הועילו חכמים בתקנתן ע"ש. ולהנ"ל י"ל בדעת הרמב"ן דדוקא אחר י"ש ולא ילדה דנתחזקה ברעותא ל"ש בהא מה הועילו חכמים בתקנתן כמ"ש. משא"כ א"א אף תוך י"ש יכול לטעון עלי' כך א"כ בטלה תקנת חכמים דכ"א יאמר כן. ולהרא"ש ואינך לא ס"ל בהא בכ"ע הא דמה הועילו חכמים כו' כיון דלא משכחת לה אלא במיעוט שאינן מולידות כשהגיע זמנם להוליד כנ"ל ודו"ק

ולפי זה יש ליתן טעם לשבת לד' הרמב"ם פי"ד מה"א הנ"ל בטוען עלי' בטענת מורדת וכן בטענה היא עליו שהוא מורד דמבקשין מן הנטען ועושין פשרה וכ"כ בטור ש"ע סוס"י ע"ז. ולא אמרי' בטוען עלי' טענת מורדת שיהא נאמן להפסידה כתובתה כיון שטוען ברי [דע"כ אין נ"מ בד' הר"מ הנ"ל אלא לענין כתוב' מדינא דגמ'] ולפמ"ש א"ש דהתם שפיר י"ל א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכ"א לעולם יכול לומר כן להפסידה כתובה כמו דאמרי' בדידה לפי הירושלמי למ"א דהשמים ביני לביני דחיישינן לשמא ענ"ב ולא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כמ"ש הראב"ד וית' לקמן וה"נ דכוותי' בדידי' כנ"ל ונכון הוא [ומכאן י"ל ג"כ קצת סעד להמפרשים במתני' השמים ביני לבינך בכל ענין אף דטוענת מורד וכהירושלמי שהביא הר"ן שם דאילו באינו יוכ"ח לחוד לא שייך כ"כ שלא תהא אשה נותנת עיני' באתר כו' ואינו אלא במיעוטא שאין מולידות כמש"ל מיהו יש לחלק ועיקר דין זה יתבאר לקמן] אולם כ"ז לפי שיטת הרמב"ן והרא"ש והראב"ד. אבל לענ"ד לדעת הרמב"ם יש לו שיטה אחרת וית' לקמן: