זרע חיים נט

וכל זה בדלא שהתה עשר שנים אבל בשהתה י"ש ולא ילדה אפי' תובעת כתו' ה"ז יוציא ויתן כתו' דאחר י"ש אוקמוה אדינא בין משום פו"ר דידי' או משום טענה דידה דצריכה היא לבנים לזקנותה הדין דיוציא כו'

ומ"ש וכ"ז בסתם אבל אמרה בפירוש איני רוצה כתובה כו' נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא יש חולקים על זה דאין חילוק בכל זה לענין בזה"ז דאינן נאמנות וכן מסתבר אלא דווקא באומדנא ורגלים לדבר לפי ראות עיני הדיין

ומ"ש וכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין בשוטים כו' אבל אין לו גבורת אנשים אינו מום ע"כ. אין זה מוכרת ומוסכם ועיקר דינו יתבאר לקמן בסמוך

ומ"ש וכן נקטעו ב' ידיו כו' או נסמו ב' עיניו לא הוי מום לכופו בשוטים או בנידוי להוציא אלא כ"מ שאמרו יוציא ויתן כתו' כופין אותו בשוטים ובנידוי על הכתו' כו' [ור"ל דה"נ בנקטעו ב' ידיו כו' כמ"ש בפנים] וז"א אלא דלי"א דהוי כמומין הגדולים וכופין אותו להוציא ולי"א דאין זה כמומין הגדולים אלא דינו כמו בנקטע ידו אחת כו' ואין כופין על הכתובה אלא אדרבא דמחוייבת להיות עמו ובא"ל יש לה דין מורדת אלא דכיון דאיכא פלוגתא אין כופין אותו לא להוציא ולא ליתן כתובה תיכף וג"כ א"י לכופה ולהיות עמו ולדונה כמורדת כנ"ל

ומ"ש ואפי' הוא מודה שאין לו גבורת אנשים אין כופין על הגט אלא כ"מ שאמרו יוציא מבקשין על הגט כו' ואם באה מ"ט כגון שאין לה בן כו' [ובזה ג"כ הול"ל ולא בת כמ"ש הנמוק"י יע"ש וכמש"ל] כופין אותו בשוטים להוציא בגט כו' וה"ה בשהתה עמו י"ש ולא ילדה אין כופין להוציא אלא בבאה מ"ט. וכ"ז ליתא לפענ"ד דאין חילוק בזה בין באה מ"ט או לא אלא בטוענת אין לו ג"א היכא דהיא נאמנת מן הדין או שהוא מודה שאין לו ג"א אחר שנתגלגלה עמו כמה שנים ולא מצא תרופה למכתו ואין לתלות ברבות שניו וכה"ג שישתנה בהמשך זמן זה. לדעת רוב הפוסקים כוכין אף בשוטים להוציאה ולתת כתו' והכא אפי' אינה באה מ"ט. הרי הוא כטוענת שאינו יוכ"ח ובאה מ"ט. אלא דלי"א דאף בהא אין כופין בשוטים ואפי' באה מ"ט אלא עושין הרחקות כו'

ומש"ש דנאמנת ג"כ כנגדו לכופו בשוטים להוציא מיד. זה ליתא [ותמוה לענ"ד מאוד לכופו בשוטים. והיינו לשיטתו בפנים דס"ל דנאמנת בהא אף להרמב"ם וירושלמי מ"מ איך לא תש לגט מעושה שלא כדין לדעת הרמב"ן והרשב"א וש"פ טובא דס"ל דאף בטוענת אין לו ג"א אינה נאמנת וא"כ אפי' באה מ"ט לאו כלום הוא וכ"ש לפמשנ"ת בפנים שכ"ה דעת הרמב"ן וכן הירושלמי וכדעתם ז"ל]

ומ"ש אפי' יש לו גבורת אנשים רק שאינו יורה כחץ אין כופין להוציא כו' אלא בבאה מחמת טענה כו' כבר נת' דאין זה מוסכם דלדעת י"א [הוא הרמב"ן והרשב"א] אין כופין על הגט אפי' בבאה מחמת טענה אלא בהנך דפסולות דמעשין עליהם או באותן דחשוב במתני' דכופין להוציא אבל בהך שאינו יוכ"ח וכה"ג כופין על הכתובה ואין כופין בשוטים על הגט אלא בהרחקות כו'. אבל במקדש אשה האסורה לו, בענין שצריך להוציאה בגט. נ"ל דכופין בנידוי או בשוטים להוציא ודלא כהש"ך ז"ל

ומ"ש מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש עמה או ליתן לה גט ואין זה נק' כפי' על הגט כו'. בפנים כתבתי דיש לפקפק בזה אלא בכל מקום שאין כופין בשוטים ראוי' שלא להזכיר בהכפיי' על הגט כלל וכל המחמיר בדין כפיי' בגיטין תבוא עליו ברכה אמן: מש"כ הגאון בעל מרה"צ וצ"ל להגאון המחבר זצ"ל

אחדש"ת אתנו תלי"ת החיים והשלום. ושלום למר ולתורתו. עתה באתי על דברי תורה אשר יאמר כי הוא זה כי בהיותי במחנהו הק' הן כל יקר ראתה עיני מחדושיו הנעימים אשר המה בכתובים אצלו ומגודל הטרדה שהיה לי אז כנודע לא הי' לי פנאי לשום עין עליהם אפי' בבחינה עיונא בעלמא זולת אשר ראיתי בתוכם מה שהשיב על חבורי מרה"צ בשני מקומות **(עיין לעיל בדף ט' ע"ב ודף ז' ע"ב):)** שמתי בלבי להשיב עליהם בעת הפנאי כאשר דברתי עמו פא"פ. עתה באתי ומלאתי את דברי ב"ה

ראשונה השיב מעכ"ת על האמור בס' מרה"צ באה"ע סי' י"ז (ס"ק ה') להשיב על דברי הב"ש שם סק"ד שכ' מדין פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמותרת להמקדש לכו"ע ע"כ ממ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין ד' ס"ד דלדברי הראב"ד אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר (אפי' בפניו) אין מתירין אותה לשני וע"ז כתב מעכ"ת מאוד תמיהני על חכם כו' דהרשב"א קאי שם אליבא דרב הונא בפשטה ידה וקבלה קדושין שלא בפני בעלה ואין זה ענין לבפני בעלה עכ"ד. ואני תמה ביותר על תמיהתו זאת שלא עיין מר בדברי הרשב"א ז"ל במה הוא מדבר שהרי הרשב"א שם רצה לסייע בתחילה דעת הראב"ד מהא דר"ה דס"ל דאתמר דרב המנונא אפי' שלא, בפניו ור"ל דלדידי' אין חילוק כלל בין בפניו לשלא בפניו ומדס"ל בשלא בפניו דאין מתירין אותה לשני ומדר"ה נשמע לשמואל דלא פליג עלי' אלא בשלא בפניו אבל בפניו מודה לי' דלא אתמר חזקה דרה"מ אלא להחמיר יעו"ש הרי דס"ל להרשב"א אליבא דהראב"ד שמפרש לדר"ה דס"ל דאין חילוק