זרע חיים נ

יעשו הדיינין פשרה כו' דמ"ש שא"י לשמש שמוש שמוליד היינו דומיא דאינו יוכ"ח או דכ"ז מד' האשה היא כו' ע"ש בארוכה

והנה אעפ"י דמה שמדקדק בלשון הרמב"ם במ"ש שא"י לשמש שימוש שמוליד שהבינו מזה דאף דאינו יכול כלל ס"ל כן בהא שפיר דייק דלשון שימוש שמוליד אינו מוכרח זה [ועיין בטור מה שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל ע"ש. ואולי ר"ל לישנא דמשתמש בתרי אפי ועד"ש קצת מפרשי' בסוגיא דסוף נדרים שיכולה לומר דר"ל שאינו יוכ"ח ועיין בראב"ד פי"ד מה"א] וכ"מ בתשו' הרא"ש דין י"ב בד"ה אדונינו כו' מענין אשה שאמרה לבעלה אינו משמש עמי שימוש שמוליד כו' ע"ש דנר' דע"כ איירי באינו יוכ"ח ע"ש מ"מ בעיקר הדין במחילה מכת"ה דבריו דחוקים ורחוקים מאוד לפענ"ד ממרכז האמת מלבד דידוע דרכו של הרמב"ם דאלו היה דעתו לפסוק בהא דנאמנת משום דרה"מ דאינה מעיזה הו"ל לפרש אלא אדרבא מצינו להדיא להיפוך מפורש בדבריו שם פי"ד הל' י"ז באיש ואשתו שבאו לדין הוא אומר זו מורדת וכו'. וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי כו' מחרימין בתחילה על מי שהוא מורד ואינו מודה בב"ד ואח"כ כו' מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כו' והוציא זה ממתני' דס"פ נדרים ומהירושלמי שמפרש לה שם שהוא מרוחק ממנה כשמיא מארעא כמו שרשם הראב"ד והה"מ ע"ש והרי להדיא דאף בכה"ג שטוענת בריא אינה נאמנת: מו

והנה הש"ך באות נ"ד הרגיש בסתירה זו מדברי הרמב"ם הנ"ל ויצא לחלק בין טענת אינו יכול למורד דבמורד ליכא העזה שהיא רוצה שלא ימרוד עוד כו' והביא דברי מהרלב"ח שכ"כ ג"כ אלא שמרהלב"ח הביא דברי הריב"ש והר"ן דלא ס"ל כן והשיג בזה על מהרלב"ח ויצא ג"כ לפרש ולבאר גם דברי הריב"ש והר"ן כן ע"ש באות נ"ד בארוכה ובדוחק גדול. ומאוד תמהני על גבורת אדונינו הש"ך ז"ל מה ראה על ככה להכניס א"ע בפרצה דחוקה כזה נגד הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והה"מ ולהשיג על בעלי ש"ע. וגם א"א לומר כן כלל בדעת הרמב"ם דאם כדעתו ז"ל דדוקא במורד ס"ל הרמב"ם כן מה שא"כ באינו יכול גם הרמב"ם והירושלמי מודים דנאמנת מאין יצאו הדברים להרמב"ם לחלק דבמורד אינה נאמנת וידוע שאין זה דרכו של הרמב"ם להוציא דין שאינו מפורש וכ"ש שאין לו שום הכרח כלל ואדרבא גם הסברא נותנת מ"ש לחלק בין טוענת אין לו ג"א לטוענת מורד דבמורד ליכא העזה שהיא רוצה שלא ימרוד עוד לא מסתבר כלל דהא עלי' אנו דנין אם היא משקרת ושקר עינה בו ואין לך העזה מזו שתעוז פניה לבוא עליו בעלילה שעד כה הוא מורד ממנה בזדון נפשו למנוע ממנה עונה והוא יותר העזה מטוענת ישען על ביתו ולא יעמוד. ועוד לפ"ד הש"ך בדעת הרמב"ם לא ידעתי מה יענה בד' הרמב"ם בפט"ו הלכ' י"ג מש"ש הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת שאינה מחזקת א"ע בעקרה. הוא אומר הפילה ב' והיא אומרת ג' נאמנת שאינה מחזקת עצמה במפלח ויציא ויתן כתובה והוא מסוגי' דס"פ הבע"י וע"ש במ"מ וכ"מ. וא"א בטענת ברי וברי לעולם נאמנת א"כ ל"ל לטעמא דאינה מחזקת כו' ועיין בב"ש סס"ק ל"ד ומ"ש לקמן. והדבר ברור כדברי הריב"ש וש"פ דעכ"פ במידי דברור לו כמי לה אין לחלק כלל וכמ"ש מהרלב"ח בדעתם ז"ל. וכ"כ הרב בהג"ה בסוף הסעי' אם טוענת שאין בעלה שוכב עמה ואינו בא עלי' דינה כדין טוענת שאין לו ג"א. וע"כ הדבר ברור כמו שהבינו הראשונים ז"ל בהרמב"ם דאעפ"י דלשון שמוש שמוליד אינו מוכרח דקאי רק על ג"א מ"מ סתם לשונו משמע בכל אופן שיהיה כמ"ש מהירושלמי כמו שית' לקמן

עוד נ"ל אדרבא להיפוך מד' הש"ך דמלבד מ"ש הראשונים ז"ל בדעת הרמב"ם ע"פ הירושלמי אלא לענ"ד לולי דמסתפינא ה"א דדעת הרמב"ם ג"כ כן מעיקר הדין ע"פ גמ' דילן למ"ר והרמב"ן והרשב"א והראב"ד לשיטתם מעיקר הדין לא ס"ל כן אבל להרמב"ם דרך אחרת בזה וכמו שאבאר בע"ה. ועם זה יתיישב ג"כ מה דקשה בסתירת ד' הרמב"ם אהדדי דהא פסק כרה"מ באומרת גרשתני דנאמנת כמ"ש בפ"ד ופ' ט"ז מה"א משום חזקה דאינה מעיזה וא"כ ה"ה בטוענה שהוא מורד או לא אפילת וטוענת אינו יכול וכל כה"ג בדברי לשניהם נימא דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה וכבר הביא הש"ך באות נ"ה ואות ס"ח שנתקשה בזה המהר"מ אלשקר ותירץ עם דברי הרא"ש דסוף נדרים ממ"ש לחלק באומרת גרושה אני דחזקה שלא תעיז ותשקר להיות באיסור א"א כל ימי' כו'

ובאמת אעפ"י שבד' הרא"ש צדקו דברי המהרמ"א הנ"ל [ודלא כהש"ך באות נ"ה שכ' ג"כ במרדכי פי' יוחסין שתלמוד טועה כ"כ ובחנם הוא] מ"מ בדעת הרמב"ם וודאי קשה דמנ"ל הא והא סוגי' דסוף נדרים נר' דאין לחלק כלל וכמ"ש הש"ך [ושוב ראיתי שגם הלח"מ פי"ד תמה עליו ג"כ בזה ויצא ג"כ לחלק בין מורד דאינה מפקיע א"ע מבעלה ע"ש ול"נ כמש"ל ומש"ש שכן הקשה הרשב"א בסי' תרכ"ח לא מצאתיו ועמ"ש לקמן ותשו' מהריב"ל אינו ת"י וע"ש ג"כ בלח"מ בפ' ט"ו הוכרח ג"כ לפרש לפי דרכו בפי' א"י כמ"ש הש"ך ע"ש וחידוש קצת על הש"ך שלא הגיהו]

והנה מה שנראה לפענ"ד בזה והוא דלא כמו שהבינו כל המפורשים ז"ל דהרמב"ם הוציא דין זה דטענת מורד מהירושלמי שפי' כן למשנה אחרונה לבד אלא דנ"ל דס"ל להרמב"ם ג"כ כן מעיקר הדין לגמ' דילן אף למ"ר. וראי' לזה ממ"ש