זרע חיים ה

זרע חיים א

גרסינן ביבמות פ' הבע"י (דף ס"ה) הוא אומר מינה והיא אומרת מיני' אמר רב אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת וטעמא מאי היא קים לה ביורה כחץ הוא לא קים לי'. אמר איהו איזיל אינסב אחתא ואבדוק נפשאי אמר ר"א אף בזו יוציא ויתן כתובה כו' רבא אמר נושא אדם כמה נשים כו'

והנה סוגיא זו מעט הכמות כו' ורבו בה השיטות כי נתקשו בה הראשונים ז"ל טובא וכמש"ש ג"כ בתוס' תימא דבמאי איירי אי בשהתה י"ש ל"ל טעמא דאין יוכ"ח אפי' יוכ"ח נמי יוציא ויתן כתובה לפי שלא זכה להבנות ממנה (כדלעיל דף ס"ד] ואי לא שהה ניחוש שמא ענ"ב כמ"א דסוף נדרים וכו' ע"ש באריכות

וצריך ביאור איך הבינו התוס' סוגי' הגמרא דלכאורה לפי פירש"י אין מקום לתמיהתם כלל בין אי איירי תוך י"ש או אחר עשר שנים דלא איירי כאן מדין כשהיא באה לכופו לגרשה כמ"א דנדרים אלא כדלעיל דב"ד כופין לגרשה או הוא מעצמו אלא דהוא בא להפסידה כתובתה [כברייתא דלעיל מיני' ת"ר נשאת כו'] וטוען ברי דהמניעת בנים ממנה היא וכפירש"י בד"ה מינה יודע אני שמחמתה היא שאין לו בנים ולא אתן כתובה ע"כ, וא"כ לא שייך כאן חשש עיניה נתנה באחר כלל דהא היא אינה תובעת בגירושין [וכן תירץ הרי"ף כמשית"ל] וגם ל"ש שמא לא זכה כו' כיון דהוא טוען ברי מינה [וערא"ש בשם י"מ] וא"כ אין מקום לכאורה לתמיהתם כלל

וצ"ל דמפרשים סוגי' הגמ' דלא כפרש"י בטוען ברי אלא הוא אומר מינה ר"ל מסתמא מינה כי הוא יוכ"ח [וע"ד שכ' הרמב"ם דאם הוא יוכ"ח חזקת החולה ממנה כמשי"ת לקמן] והיא אומרת מיני' שאינו יוכ"ח ולא ניחא להו לפרש בטוען ברי ממנה דא"כ לא א"ש כ"כ הוא אומר מינה והיא אומרת מיני' שאינו יוכ"ח דאין התשובה מעין הטענה דממ"נ דאם מכחישתו בזה שאומר ברי מינה והיא נאמנת בזה ל"ל לטעמא שאינו יוכ"ח. וכן הא דאמר אבדוק נפשאי כו' מה בכך כיון שגם ממנה לא עיכב נימא שלא זכה כו' (וראיתי בתשו' מהר"י מינץ סי' י' נוסח' דלא גרסינן הא מ"ט הוא קים לה כו' וכל הפוסקים לא כתבו כן. וכ"מ מהא דאיזול ואבדוק נפשאי] ואם אינה מכחישתו בזה או שאינה נאמנת בזה א"כ מה בכך שנאמנת שאינו יוכ"ח סוף סוף הא טוען ברי מינה שהיא אינה ראוי' להיות לאיש ולהוליד בנים ולא מחוייב בכתובה. ולכן יראה המעיין להרמב"ן בישובו לדברי הרי"ף מקו' המאור דתיפוק לי' משום שמא לא זכה להבנות ותירץ הרמב"ן ג"כ כפרש"י בטוען ברי מינה כנ"ל. הוסיף בחידושיו דאעפ"י שהוא נאמן בזה [ונראה דה"ה אם אינה מכחישתו] מ"מ כיון שנאמנת שאינו יוכ"ח הרי ראוי' היא זו לזה ולא הפסידה כתובה. וכן היא סברא זו ברא"ש ובנמוק"י והה"מ בשם מקצת מפרשים יע"ש

ולהתוס' דחיקא הוא לומר כן וגם בגוף הדין דחידוש הוא דסוף סוף היא בעלת מום דאינה בעלת בנים ואינה ראוי' לאיש [מיהו עיין דוגמתו בתוס' בתירוצם בבעל ג' ואעפ"כ לא ניחא להו לאוקמי בכה"ג בברי מינה דמנין יודע אלא בנשאת לג' ומסתמא מינה דהרי הוחזקה] וע"כ מפרשים הוא אומר מינה ר"ל מסתמא מינה וכו' כמש"ל וע"כ תמהו במאי איירי אי בשהה י"ש בלא"ה יוציא משום שמא לא זכה כו' ואי בלא שהה ניחוש שמא ענ"ב. וכך הוא הצעת קושייתם וכוונת לשונם אי בשהה י"ש והוא או ב"ד באים להוציא ול"ק ניחוש לשמא ענ"ב כיון דהיא אינה תובעת הגירושין א"כ קשה תיפוק לי' בלא"ה משום שמא לא זכה כו' ואי בלא שהה י"ש וא"כ ע"כ היא תובעת הגירושין בטענת שאינו יוכ"ח דוקא א"כ קשה ניחוש לשמא ענ"ב כנ"ל בעומק כוונתם ולשונם ז"ל ודו"ק. ועיין עוד לקמן. וע"ד שיטת התוספות כנ"ל שהיא שיטת הגאון שהביא הרי"ף קושייתו אמאי ל"ח, לשמא ענ"ב כמ"א דנדרים והיינו דהבין הסוגי' כנ"ל והרי"ף דתי' דהכא בשהה י"ש וב"ד באין להוציאה ול"ש שמא ענ"ב. צ"ל בדעתו כשיטת רש"י בטוען ברי מינה וכמ"ש הרמב"ן לישוב קו' המאור דתיפוק לי' משום שמא לא זכה כו' ע"ש בארוכה ושיטת המאור היא כשיטת התוס' הנ"ל דלא ניחא לי' בטוען ברי מינה וע"כ הקשה שפיר והוצרך לשנות כמש"ש ויתבאר לקמן: ב

ונ"ל דזהו ג"כ דברי הרמב"ם והראב"ד בפ' ט"ו מה"א הל"ח שכ' שם הר"מ שהתה י"ש ולא ילדה והרי הוא יוכ"ח חזקת החולה ממנה ותצא שלא בכתובה כו' ואם אינו יוכ"ח חזקת החולי ממנו בלבד כו'. ולכאורה מאין יצאו לו הדברים הנ"ל אלא כמש"ל מסוגי' הגמרא הוא אומר מינה כו' דאין התשובה מעין הטענה [ועיין במלחמות מ"ש ולשון הגמרא מוכרח כן בטוען ברי דאל"כ הול"ל היא אמרה מיני' והוא אומר לאו מינאי כו' וא"כ ה"נ י"ל להיפוך] ע"כ מפרש הר"מ ג"כ הוא אומר מינה ר"ל מסתמא מינה כי הוא יוכ"ח וחזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתו' והיא אומרת מיני' שאינו יוכ"ח וחזקת החולי ממנו בלבד וזש"ש אח"ז הוא אומר מינה כו' ור"ל ע"ד שכ' לעיל מיני' וע"ש וא"ש

וזש"ש עליו הראב"ד אין לי חלק בדבריו שאין אומרים כן אלא בבעל ג' אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה שמא ל"ז להבנות ממנו והוא עצמו קו' התוס' בגמ' ותפס כתי' הג' דתוס'