זרע חיים מג

דמכריע כבה"ג דפסק כרב כ' שם דכן מסתבר דאשה בושה לבוא כ"פ לב"ד ותמות ברעב. והוא ע"פ שאמרו בירושלמי אם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש. וי"ל נ"מ בין הטעמים דלהטעם אין אדם דר עם הנחש כו' אפי' הי' אפשר לכופו לתת לה מזונות לזמן מרובה מ"מ כיון דע"י כפי' ובע"כ הוא עושה כן שייך לומר אין אדם דר עם נחש כו' [וכמ"ש הרא"ש בפ' אעפ"י כיון דבע"כ הוא עושה כן הוי מורד וכותבין עליו אגרת מרד ע"ש] משא"כ להטעם שלא תמות ברעב וודאי בכה"ג ל"ש זה (ודוחק לומר דהרא"ש מפרש דהיינו הך דאין אדם דר עם נחש כו'] אלא דהרא"ש הכריע דעכ"פ בכה"ג מסתבר טעמי' דרב דכופין להוציא. ואולי משמע לי' ג"כ כיון דבכה"ג מסתבר טעמא. א"כ ה"ה בכ"ע אין הלכה כשמואל אלא כרב וכ"נ מד' הטור דלא מחלק מידי: לו

עכ"פ מעתה לפי"ז יש לנו לדון לאידך גיסא כיון דעיקר טעמי' דהרא"ש באומר איני זן וא"מ דכופין להוציא דמסתבר לי' שא"א שתמות ברעב מצ"ל דהיינו דווקא באומר איני זן וא"מ. אבל במניעת עונה אע"ג דמעיקר הדין כמו שחייב לזונה כך חייב בעונתה מ"מ אין כופין להוציאה בשביל זה

ולפי זה א"ש בדיוק מ"ש התוס' והרא"ש בפסקיו משום תשמיש או מזונות לחוד לא כייפינן היינו משום דשם איירי אליבא דשמואל או אפי' לרב כגון כהיאך דהמדיר כמ"ש לעיל דגם במזונות אפשר ע"י פרנס ע"ש ברא"ש. ול"ש סברא שאי אפשר שתמות ברעב ושפיר כתבו משום תשמיש או מזונות לא כייפינן משא"כ בתשו' דאיירי באומר איני זן ואיני מפרנס דמסתבר לי' דכופין דא"א שתמות ברעב לכן לא כתב אלא משום תשמיש לחוד לא כייפינן וא"ש [ועיין מ"ש לקמן בישוב הטור עפי"ז]. והיינו דווקא במניעת עונה כהך דהמדיר או אף במורד דרתח עלי' וסופו להתפייס אבל באין לו ג"א כהך דהשאלה דאיירי לעיל מיני' [והיינו וודאי כה"ג אחר ששהה עמה כמה שנים ולא נמצא לו תרופה וכמ"ש הריצב"א בתשו' מיימוני ובתוס' ס"פ הבע"י] בהא שלא תתעגן כל ימי' מסתבר לי' דכופין להוציא אפי' אינה באה מ"ט כו' ודמי לאיני זן וא"מ. ועפ"ז ניחא לי מה שהקשה הש"ך באות מ"ת על דברי הרב בהג"ה סעיף כ"א שכ' אחר מ"ש הש"ע דאין לכוף אלא במקום שנא' בפי' לכוף וכ' בהג"ה ה"ה שאין לנדות אבל מי שאינו מקיים עונה יכול לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפיי' רק לקיים עונה וכן כל כיוצא בזה ע"כ והוא מהריב"ש סי' קכ"ז ותימא דהריב"ש לא כ"כ אלא לשיטתו דס"ל כמורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם כהמחבר דכופין במורד ל"צ לזה מ"ש שאין זה כפיי' כו' ע"ש בארוכה. ולפמ"ש ד' הרב בדיוק נאמרו שאינו מקיים עונה ור"ל דמונע ממנה עונה לפרקים דכל כה"ג אין כופין להוציא ממש כי אם או לקיים עונה וכו' אבל במורד לגמרי דתתעגן כל ימי' כופין ממש להוציא וא"ש (ומ"ש הרב לנדותו אורחא דמלתא נקט ואם לא יווסר בזה ה"ה דכופין בשוטים וזה פשוט]

(הג"ה) אלא דהא קשה לי בד' הריב"ש עצמו והרב נמשך אחריו והסכים ג"כ הש"ך בזה דכל כה"ג אין זה כפי' דהא מד' התוס' והרא"ש וסייעתם אשר מהם מוצא הדין דכפיי' מוכח להדי' דאך בכה"ג הוי כפיי' על הגט ממש דאל"כ מאי קא קשו להו בד' ר"ח מהך דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפי' ואומרים לי או כנוס או פטור הרי דאין כופין אותו דוקא להוציא כ"א או כנוס או פטור ואף על פי כן מקרי להו כפיי' וכן כל כפיי' כך הוא וכן באומר איני זן וא"מ דלרב כופין להוציא אטו דוקא להוציא ודאי אם יקבל עליו להתנהג עמה כדת ודאי ש"ד אלא דס"ל לרב לכופו לזון ע"י כפיי' אין אדם דר עם נחש כו' ומה שנסתייע שם הריב"ש לזה מד' הטור שהביא תשו' הרא"ש שנשאל באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת כו' והשיב אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך כו' ע"ש והוא בש"ע סעי' ח'

לפענ"ד אין מזה ראי' כלל וכמ"ש בדעת הרא"ש דכל שיש לחוש שדעתו לעגנה כל ימי' מסתבר להו דכופין להדי' אף להוציא אבל בש"מ שאמרו שאין כופין נראה לי מדבריהם ז"ל שלא להזכיר בכפיי' על הגירושין כלום כנ"ל אלא שלא מצאתי למי שהעיר בזה ואף הש"ך פסק כן ולא השיגו ובמורד וכה"ג ודאי כל כפיי' כך הוא וא"כ כמעט נפל כל דיני כפיי' בבירא וצ"ע. ע"כ הג"ה. וכן ממ"ש הרא"ש שם בתשו' הנ"ל והארכתי הרבה בפסקי והסכמתי שאין כופין אלא בבאה מ"ט היכא דליכא למיחוש שמא ענ"ב על אחת מן הדרכים שכ' שם בתוס' והיינו מאי דתירצו שם בתוס' והרא"ש ס"פ הבע"י בהא דל"ח לענ"ב כמ"א נדרים ותי' דאיירי בשהה י"ש או בידוע שהוא עקר ע"ש. וכ"ז לפי מאי דפשיטא להו דהני עובדא דס"פ הבע"י היינו ג"כ באינו יוכ"ח וכה"ג כמ"א דנדרים ולא ניחא להו לאוקמי שם באין לו ג"א וכה"ג דמהימנא מדרב המנונא אף למ"א משום דבכה"ג לא הוי בעינן באה מ"ט כמש"ל. הרי עכ"פ דע"ז שאינו יוכ"ח על אחת מהדרכים שכ' בתוס' כ' הרא"ש שהאריך בפסקיו כו' והסכים שא"כ אלא בבאה מ"ט. ואי להש"ך הו"ל לאשמעינן חידוש טפי דאף באין לו ג"א דאיירי בה אין כופין אלא בבאה מ"ט שלא נזכר זה בשום מקום בתוס' ורא"ש להצריך גם בזה באה מ"ט ואדרבא כ' בסתם בסוף נדרים אפי' אינה באה מ"ט ע"ש דמשמע להדי' דבזה אין שום חילוק בין באה מ"ט או לא וע"ש א"ו כדכתיבנא: