זרע חיים מב

הרא"ש שם כן להלכה מ"מ לא עדיף ממ"ש בפסקיו דלמעשה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אין לעשות מעשה ולכוף בשוטים עכ"ד

והנה מה שדחוהו הש"ך דהתם דשהה י"ש ובאה מ"ט נרא' דראי' מהר"י הוא כמ"ש דביאר שם דכל כפי' בשוטים הוא והביא שם הראי' מגמ' דפריך מרב באומר איני זן וא"מ יוציא דהיינו ע"י כפי' בשוטים וכן הביא הירושלמי שהבאתי לעיל אות כ"ו דבאומר איני זן כופין אותו ע"י גוים כו'. וא"כ ג"כ ה"ה בתשמיש כמש"ל. ומ"ש הש"ך דאפי' תימא דדעת הרא"ש שם כן להלכה למעשה לא ס"ל כן הדוחק מבואר דהא שם השיב בתשו' להלכה למעשה [וע"ש שכ' לענין התוס' כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ולא כ"כ לענין כפיי' כלל]. וא"ת דב' הדחוית חד הוא ור"ל דמש"ש באיני זן וא"מ דכופין בשוטים להלכה כן כ' ולא למעשה. מ"מ לא ידעתי מה יענה הש"ך ז"ל במש"ש בדין ה' וז"ל ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה ועדיין היא בתולה בטענה זו היא נאמנת וכופין אותו להוציא כו' ע"ש דביאר כל דיני' שם להלכה למעשה על השאלה שנשאל לשם ולא בא שם שום זכר לא בהשאלה ולא בהתשובה מבאה מ"ט וזו ראי' שאין עלי' תשו' לפע"ד. ומעתה דנין מיני' ובי' גם בתשו' הרא"ש דין י"ב דמסתבר כמ"ש מהר"י רבו של מהרש"ך ז"ל דעל ג"א השיב דהדין עם השואל שכופין בשוטים ועל ש"ד כגון המדיר וכה"ג השיב שאין כופין וחסר לשון השאלה וכה"ג בסוף אותו תשו' מ"ש ודינא דמאוס עלי ידעתי כו' וכמ"ש מהר"י הביאו הש"ך באות ל"ד

ומש"ש הש"ך דמשום הא לא אירי' הואיל דהוזכר השאלה דמאוס עלי בדין ו' אעפ"י שכבר השיב עליהן הדוחק מבואר. ועוד דכ"ש די"ל ע"ד דחי' כזו דתפול התשובה מ"ש לענין כפיי' על שאלות דמורדת וכה"ג שלפני זה אשר כ' שלא לכוף ע"ש. ויהי' איך שיהי' הדבר ברור דמש"ש הרא"ש בזה והארכתי הרבה בפסקי והסכמתי שא"כ אלא באה מ"ט כו' היינו בטענת אינו יוכ"ח שהביא שם בפ' הבע"י בדינא דר"ח עובדא דר"נ דאמר להו להוציא ומשמע להו שכופין ע"ש וכן בש"מ הכל לענין יוכ"ח ובאה מ"ט אבל לא נזכר בשום מקום באין לו ג"א ובאה מ"ט דווקא כופין בשוטים ודברי הש"ך באות כ"ג ג"כ אין מוכרחים כלל וכמ"ש ע"ש. וא"כ אין בכ"ז סתירה למ"ש לעיל דבאין לו ג"א כופין אף באינו באה מ"ט ועיין עוד לקמן: לד

ומעתה הנה הש"ך באות נ' כתב וכיון דנת' לענין הדין שאין כופין בשוטים בטענת ג"א אלא בבאה מ"ט א"כ לא צדקו דברי מהר"י רבו של מהרש"ך שהבאתי לעיל מצד הדין. ואעפ"י שמהרש"ך בתשו' ספר ג' סי' י' קלסי' וכ' וז"ל והנה ראיתי למו"ר הרב הגדול ז"ל שכ' בפשיטות ותפס במושלים שכופין בשוטים להוציא כמו שיכול המעיין לראות [ואינו ת"י] ומי שיעיין בד' חכמתו יראה שבא מצודקים עם כל צדדי האמת והצדק. מ"מ אפי' לגברא רבא כוותי' לא חנפתי ע"כ. ובעניותי אני אומר כן נגד רבינו הש"ך ז"ל. דלמשנ"ת צדקו ד' מהר"י מד' הש"ך מצד הדין בדעת הרא"ש וסייעתו וכמ"ש. וגם מצד הלשון שהשיג עליו באות ל"ד מצד הלשון מתשו' הרא"ש דין י"ב הנ"ל שהרי כ' שם בתחלת דבריו היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אלמא דמספקא לי'. הא הרא"ש שם כ' אח"ז ולענין כפיי' וודאי הוא כמ"ש שכופין להוציא ול"ד להוא אומר מינה כו' דאין כופין אלא בבאה מ"ט דהתם אין לה מניעת עונה וכו'. ואין לנו שפת ברור יותר מזה דא"צ בזה באה מ"ט כמו באינו יוכ"ח דהש"ך באות כ"ד לא פירש שמתחלה שכ' היינו אם הדין כך כו' שאין הדבר ברור להרא"ש ואח"ז שכ' שם לענין כפי' וודאי הוא כמ"ש שכופין אותו להוציא כו' ר"ל ששורת הדין וודאי כך הוא כו' ואח"ז שכ' לענין כפיי' מדעת מ"ש ר"י כו' ר"ל דיש לחוש לחומרא לפי' ר"ח כו' ע"ש

וכל זה דחוק ורחוק מאוד וחסר מן הספר הרבה. ולפענ"ד נראה פשוט דמ"ש בתחלה היינו אם הדין כך שכופין אותו כו' ט"ס קטן יש בו שנתחלף תיבה א' וכצ"ל היינו שהדין כך אם כופין אותו להוציא. ובזה יבא דבריו על נכון. ור"ל דמ"ש דלא יתן לה כתובה היינו שהדין כך אם כופין אותו להוציא כו' אבל אם בלא כפיי' נאות לגרשה יתן לה כתובה. וכה"ג אי' בש"ס דקדושין (דף ס"ה) בהא דרב אמר כופין ושמואל אמר מבקשין ומסקי' דמבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן ממ כופין אותו ליתן כתובה ע"ש וכ"ה ברמב"ם פ"ט מה"א ע"ש ובטור סי' מ"ח ובב"י ע"ש. ועד"ז הם ד' הרא"ש כאן כנ"ל ונכון הוא: לה

גם מ"ש הש"ך באות כ"ג בד' תשו' הרא"ש הנ"ל מ"ש ומסתבר שכופין לרב כו' משמע דוקא לרב ס"ל דכופין והוא לא ס"ל כן [והוא דקדוק קלוש ונר' דצ"ל כרב] והיינו דמסיים נמי אבל משום תשמיש לחודי' לא כייפינן כו'. לענ"ד ג"כ א"א לומר כן דאדרבא לפי דברי הש"ך הול"ל אבל משום תשמיש או מזונות לחוד לא כייפינן כיון דלא ס"ל כרב וכלשונם שכת' בתוס' ורא"ש בפסקיו ועוד דנחזי אנן דמ"ש הרא"ש בתשו' ומסתבר שכופין שא"א שתמות ברעב לאו טעמא דיהיב בגמ' לרב הוא דהא בגמ' שם אמרי' בטעמא דרב משום דאין אדם דר עם נחש כו' ועפרש"י שם. אלא דהרא"ש