זרע חיים מא

אין לו ג"א דמהימנא כדמוכח בסוף נדרים עכ"ד. ור"ל דאפי' אתר ל' יום יהי' כופין מה"ט דמיגו הנ"ל והש"ך עצמו בחי' סי' פ"ג בכללי מיגו טרח ליישב קושית התוס' הנ"ל ע"ש [מ"ש הואיל גם המיגו מכח חזקה דאינה מעיזה היא והרי יש נגדה חזקה דטפי מל' יום כו' ע"ש ואין דבריו מוכרחים שם לפי, ענ"ד דסוף סוף הרי יש לה מיגו טוב דנתבטל חזקה דידי' לא מוקי אנפשי' ממילא] וא"א דבג"א אין כופין להוציא אע"ג דמהימנא [אלא דמבקשים על הגט וכופין על הכתובה כמ"ש הש"ך בכ"מ והרה"מ פ' י"ד מה"א והר"ן וש"פ במקום שאמרו יוציא כו'] א"כ מעיקרא לק"מ ומאי מיגו הוא א"נ אמרה כן ומהימנא אין כופין להוציא וה"ה לחלוץ דשוה זה לוה לדעת התוס' כמש"ל בארוכה אלא וודאי פשיטא להו דבאין לו ג"א כופין כיון דמהימנא אע"ג דמצינו למידחי דר"ל כשבאה מ"ט או דמונע כל עניני אישות דווקא. מ"מ מסתימת דבריהם. נראה דבטוענת אין לו ג"א בכל ענין כופין כיון דמהימנא

הג"ה. אולם באמת קו' התוס' הנ"ל ומה שטרח שם הש"ך הנ"ל בקושייתם הנ"ל אינו מובן לי דע"כ ל"א בטוענת אין לו ג"א דמהימנא משום דאינה מעיזה אלא באשה שטוענת כן נגד בעלה אבל ביבמה לענין מיגו אפי' נימא גם בזה אינה מעיזה ואעפ"כ אמרי' מיגו (אע"ג דהוי דהעזה) אכתי אטו מי לא עסקינן ביש לו אשה ובנים והן מוכיחות דשקר ענתה בו דאפי' באומרת מיני' שאינו יוכ"ח אמרי' בפ' הבע"י אם אמר איזול ואבדוק נפשאי שומעין לו כ"ש בטוענת שאין לו גבורת אנשים דאשתו מוכחת וכריסה בין שיני' ואפי' באינו נשוי אכתי הא יכול לומר אבדוק נפשאי ואין כאן מיגו וצ"ע

ומזה יש ללמוד קצת סעד למ"ש הרב בהג"ה וי"א דאעפ"י שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה דיכולה לומר מסרתי א"ע לך ומה אעשה לך יותר ועש"ך אות ס"ו מה שפירש בו דהיינו ביש לו ג"א קצת כו' דלפ"ז מיושב דברי התוס' הנ"ל דמצ"ל בכה"ג משא"כ באינו יוכ"ח וק"ל. [והא ל"ק מאי ק"ל משום מיגו דאינו יכול דמוכח בסוף נדרים דנאמנת הא התם הטעם משום חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה משא"כ ליבמה דאומרת לא נבעלתי. דז"א דממ"נ אם כדבריה הרי אמת ואם כדבריו הא שפיר אינה מעיזה]. ע"כ הג"ה: לב

והנה אחר שצדדתי הרבה לדון בד' התוס' והרא"ש דאפי' ס"ל להחמיר כר"ח מ"מ באין לו ג"א ס"ל כופין להוציא. מצאתי גדולה מזו בחי' ריטב"א ר"פ המדיר שכ' ג"כ ומיהו יש מקומות דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע כופין והביא ג"כ הירושלמי הנ"ל שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני יוציא לא משמע כפיי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מלהנות לו או דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באמר אי איפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתו' הא באידך אין במשמעות כפיי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתו' וכו' עכ"ל. הרי אע"ג דהוא ס"ל דינא דר"ח מהירושלמי אעפ"כ פשיטא לי' בהא דמדירה מתשמיש המטה דכופין על הגט ול"א אין כופין אלא באינך דחשוב שם בפרק המדיר. וא"כ עכ"פ יש ללמוד בדעת התוס' והרא"ש דאע"ג דנראין דמחמירין טפי מכל מקום דיינו שנחמיר כהך דהמדיר אבל לא במורד ואין לו גבורת אנשים שתתעגן כל ימיה וכמש"ל: לג

ומעתה נשוב ונראה לעמוד על דברי הרא"ש בתשו' גם שם נרא' להיפוך מד' הש"ך וכמ"ש בע"ה אחת אל אחת. ראשון לציון ממש"ש בדין א' בדין מאוס עלי ותובע שב"ד יכופו לגרש כד' הרי"ף והרמב"ם שהשיב דעו כי ר"ת הקשה עליהם קושיות שאין מי יוכל לתרצם כו' ולכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש במאוס עלי. ועל הטענה הב' כו' ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס שא"י להשאר עמה בעיר לקיים לה עונתה היו כופין אותו לגרשה כ"ש עתה כו' ותשב עגונה כל ימי' ע"כ. הרי להדיא בכה"ג כופין לגרשה. וכן נראה ממש"ש בדין ו' ודין ח' ודין ט' וי"ג וי"ד הכל לענין מאוס עלי דווקא שלא לכוף לגרש לאפוקי מהרי"ף והרמב"ם ע"ש וכ"מ שם בדין י"ג כל שיש חשש עיגון ראוי לכופו לגרש ע"ש ועיין בכלל ל"ה דין א' דבטעם כ"ד כתב לסמוך על דעת קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה ע"ש והביאו ג"כ בתשו' ר"ב אשכנזי בסי' ז' וכן נר' שם בדין ב' בטוענת אין לו ג"א דאם היתה תובעת גט ולא כתובה מעיקר דעתו היו כופין להוציא אף באינה באה מ"ט כמש"ל וסתם כפיי' הא פי' הש"ך לפ"ד דהיינו בשוטים כמ"ש באות י"ג וש"מ ובודאי כ"ה כדבריו בתשו' הרא"ש כנראה למעיין שם. וכ"מ ממש"ש בדין ד' בשהה י"ש ובאה מ"ט דכופין אותו מסוגיא דס"פ הבע"י וביאר שם דכל כפי' בשוטים והא דאמר רב איני זן וא"מ יוציא ויתן כתובה היינו ג"כ ע"י כפיי' בשוטים ע"ש באריכות. וצדקו ד' מהר"י שהביא הש"ך באות ל"ה ודלא כהש"ך שכ' עוד הביא מהר"י ז"ל שם ראי' מתשובה כלל מ"ג דין ד' ואין משם ראי' דלא כ' שם אלא בשהתה י"ש ובאה מ"ט דהוזכר כפיי' בגמ' וזה פשוט וא"צ לפנים. ועוד אפי' תימא שדעת