זרע חיים לח

בהיפוך דרב אמר ישראל שעשה כמעשה עכו"ם כשר באומר איני זן כו' [ושינו התוס' שם הנוס' דירושלמי דלפי"ז יתיישב ג"כ טפי הא דאר"א מתני' אמרה כן עש"ה וברא"ש שם. ובחנם נמחק שם בשם המע"מ ולפי הנוסחא שם ברב כשר מיושב קו' הרש"א הנ"ל דהא רב ס"ל כופין. מ"מ גם שם א"א לפרש כפי' הרש"ל וערש"א שם]. מ"מ לענין דינא הכל הולך למ"א דבאיני זן ואיני מפרנס לכ"ע בין לרב בין לר"ח כופין להוציא אע"ג דלכ"ע אין כופין בהך דהמדיר וכמש"ל ודוק בכ"ז והבן

(הג"ה) וראיתי בטור סס"י קל"ד שכ' וז"ל וכ' הרמ"ה דווקא בזה הלשון [עשה מה שישראל אומר לך] אבל אם גוים כופין אותו ואומרים לו תן גט אעפ"י שישראל אומר להם לכופו פסול ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שישראל אומר להם לכופו אפי', אם הגוים אומרים לו תן גט כשר עכ"ל. ועב"י שלא כ' ע"ז מידי כאלו היא נשמע בפשיטות מדברי התוס' והרא"ש וש"פ שהביא וכן עב"ש ס"ק ט"ו. ולא ידעתי מנ"ל הא דברא"ש לא כתב אלא לאפוקי מהא דר"ח דבעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך דבכה"ג פסול ושוב חזר בו ר"ת כו' אבל דינא דהרמ"ה הנ"ל הוא ענין אחר ולא נז' ברא"ש כלום. ונ"ל דהרמ"ה דייק זה מלישנא דמתני' וירושלמי עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרים לך אעפ"י דהוי כדין וס"ל להרמ"ה דצריך שיאמר כן בפירוש וכנר' ג"כ מדברי הרמב"ם שם ע"ש דבכה"ג גומר ומגרש מרצונו כשאומר רוצה אני כמשי"ת לקמן ולא מצינו להרא"ש שיחלוק ע"ז וצ"ע: כז

עוד נ"ל לצדד ולבאר די"ל דאפי' נימא ג"כ במורד אין כופין בשוטים מ"מ במורד גופי' יש לחלק באופן דיח' עכ"פ באין לו גבורת אנשים כופין בשוטים להוציא ויתבארו הדברים עפ"י מ"ש המרדכי בס"פ הבע"י וז"ל אע"ג דמשמע הכא דכופין אותו בבאה מ"ט. אומר הר"מ די"ל ה"מ היכא דאיהו עקור דאין לו תקנה לעולם אבל המדיר אשתו מתשמיש דרתח עלי' וסופו להתפייס בהא לא אשכחן שכופין אלא במילי כו' ואפי' המורד (כן הגי' הש"ך וכ"נ עיקר] מתשמיש ומזונות אין כופין דגבי מורד ממזונות קיי"ל כשמואל כו' ומתשמיש לא כייפינן להוציא אלא מוסיפין על כתובתה כדאמרי' בפ' אעפ"י ומיהו נמלכין בה אי אמרה לא בעינא לאיהו ולא תוס' דילי' כייפינן לי' דליפקא בגט ולא כייפינן בשוטים אלא במילי עכ"ד והגיהו הש"ך באות כ"א לסייע לפי דרכו לטוענת אין לו ג"א דא"כ אלא בבמ"ט והביא ג"כ תשו' מהר"מ עצמו באות כ"ב ע"ש

ולפענ"ד אין מדבריהם ראי' דהא לא נזכר כלל בדבריהם לחלק במורד בין באה מ"ט או לא ולא כתבו באה מ"ט אלא לענין יוכ"ח שאינו מוליד וא"כ לפי סתימת דבריהם דבמורד מתשמיש ומזונות בכ"ע אין כופין בשוטים יהי' מורד או אין לו ג"א גרע מאינו יוכ"ח וזה ודאי א"א לומר. א"ו די"ל דהר"מ ומרדכי מחלקין בין אינו יוכ"ח שהוא עקור שאין לו תקנה לעולם משא"כ במדיר דרתח עלי' וכו' ואפי' במורד שהדין הוא דנמלכין בה ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציאה וכמ"ש הרא"ש בפ' אעפ"י בהא דמשני על הא דפריך למ"ד מורד ממלאכה כו' והא אמר רב האומר איני זן כו' ולאו לאמלוכי בה בעי דאם היא רוצה כופין אותו מיד להוציאה ע"ש. בהא ס"ל להר"מ ומרדכי שאין כופין בשוטים דיש לדמותו קצת למדיר דא"כ משום דסופו להתפייס [משא"כ אחר שנכתוב עליו אגרת מרד וכפרש"י שם בסוגי' הנ"ל לפי גרסתו ולאו לאמלוכי בי' בעי וביני לביני כותבין עליו אג"מ כו' ע"ש ואעפ"כ לא הדר בי' ה"ה דכופין אותו להוציאה] אבל עכ"פ באין לו ג"א וכה"ג דאין סופו להשתנות אה"נ דכופין בשוטים אפי' אינה באה מ"ט ולפי זה מדויק שפיר דברי המרדכי היטב ודו"ק

ולפ"ז א"ש טפי דברי התוס' והרא"ש הנ"ל דאעפ"י שכתבו כ"פ דמשום תשמיש או מזונות לחוד אין כופין מ"מ פשיטא להו להקשות שם בפ' אעפ"י למ"ד מורד מתשמיש נמי תקשה דע"כ כופין להוציא דאטו לעולם מוסיפין על כתובתה ותתעגן כל ימי' ע"כ דבכה"ג פשיטא להו מסברא דכופין להוציא וכמ"ש. ונראה דמוכרח הוא ג"כ דבכה"ג כופין להוציא דלכאו' צריך ביאור איך מצ"ל דמשום תשמיש לחוד לא כייפינן אם מפני מומין וריח הפה כופין להוציאה ול"א די שלא נכוף אותה להיות עמו. כ"ש במונע תשמיש לגמרי והכל יודעין למה כלה כו' אלא דלהנ"ל א"ש דהתם אין לו תקנה לעולם משא"כ במניעת תשמיש דסופו להתפייס כמו לעיל אבל בכה"ג שלא תתעגן כל ימי' שפיר נשמע מכ"ש דריח הפה דכופין להוציא ודברי התוס' מוכרחים ג"כ וה"ה באין לו ג"א אין לך מום גדול מזה וכה"ג כת' בתשו' ב"ז הביאו הש"ך באות מ"ג

[הג"ה ולפי ענ"ד צדקו דבריו ולא כהש"ך שהשיג עליו ע"ש ומש"ש הש"ך באות מ"ד דלמעשה אין לכוף אפי' בנקטעו ב' ידיו כו' פשיטא דהכי הוא אף להלכה כיון דבמחלוקת שנוי' כמ"ש בש"ע בשם י"א. וכ"ז אינו ענין לכפיי' בשוטים דווקא וכן הלבוש שסיים שאין נוהגים כן וודאי ר"ל דאין נוהגים לכופו כלל ומ"מ נ"מ למ"ש הרב בהג"ה דעכ"פ כיון דאיכא בזה מחלוקת שוב לא נוכל לדונה דין מורדת עיין ב"ש שם כנ"ל ברור. ע"כ הג"ה]. ולפמשנ"ת י"ל ג"כ בקו' התוס' מהך דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' ועמש"ל דאליבא דשמואל הקשו שפיר. ולפמ"ש י"ל עוד דהא התם בהחולץ חשוב נמי במתני' תלה בקטן עד שיגדיל או עד שיבא ממ"ה אין שומעין לו ומשמע בכל ענין חוזרין לגדול לכופו לחלוץ מיד אעפ"י שאין בזה משום עיגון [וכמש"ש הרמב"ם תלה בגדול שהוא בעיר אחרת כו' עיין בתשו' מהראנ"ח סי' ע"ט וסוף תשו' צ"צ ע"ש] והקשו שפיר ובזה מדויק