זרע חיים לא

מח"ק משא"כ למאי דס"ל מצות יבום קודם והבן]

ועפ"י מ"ש בדברי רש"י נ"ל דזהו ג"כ דעת הרי"ף ס"פ ב"ש שכ' שם על בעי' הגמ' בנטילה אני מן היהודים לגבי ייבום מהו כו' רב אמר ייבום אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכתא ונ"מ דלא הוי מורדת וטעמא דנדרה בחי' בעלה הא לאחר מיתת בעלה הוי מורדת וש"מ דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבום עכ"ל ועיין בפ' החולץ ובפ' אעפ"י שכ"כ דליתא לשמואל] וע"ש ברא"ש שתמה דמאי ענין זה לזה וליכא למשמע מיני' דהוי מורדת אלא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ אבל להפסיד כתובתה מלתא אחריתא הוא ולא שייכא בכופין או במבקשין דהכא כלל ע"ש בארוכה

ולפי מ"ש ניחא דשיטת הרי"ף הנ"ל הוא עדש"ל בדעת רש"י. דהא בהא תלי' דלמשנה אחרונה דמח"ק ואין כותבין עליו אגרת מרד ממילא כופין אותו לחלוץ לה וכיון דאמרינן התם לרב ייבום אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ לה והלכתא כוותיה הא לאחר מיתת בעלה לא ש"מ דיש לה ממילא דין מורדת וכותבין עלי' אגרת מרד להתייבם וכמ"ר דאלו למ"א וכשמואל דאין כותבין אגרת מרד על שו"י דמח"ק: לעולם כופין אותו לחלוץ וא"כ ש"מ מסוגי' דגמ' הנ"ל דליתא לדשמואל דפ' אעפ"י [ועיין ג"כ במלחמות שם] ורש"י לא מפרש התם הסוגי' כפי' הרי"ף הנ"ל ע"ש בתוס' דלהנ"ל לפי שיטתו לעולם כופין לחלוץ למ"א ומפרש התם בד"א ע"ש ודו"ק: טז

באופן אחר יותר מרווח נ"ל בע"ה ליישב לפרש"י סוגי' דגמ' פ' מ"ח הנ"ל ויתיישב ג"כ פרש"י ממה שהקשה עליו התוס' וש"מ על ראיותיו ז"ל דע"כ לא שמענו אלא שלא נכוף אותה. אבל לכוף אותו לא שמענו וכו' ושאר קו'. והוא דכוונת רש"י להוכיח במישור שלא נימא במ"ע דייבום שהיא זקוקה לו והקנו לו מן השמים. דלית לן בה בדעתה ורצונה כלל ואפי' הוא מוכה שחין וכה"ג כופין אותה לרצונו להתייבם לו [ואל תתמה על החפץ שבאמת כן מצינו במ"ע דלו תהי' לאשה כו' דאמרי' בפ"ג דכתובות אפי' היא חיגרת וסומא כו' וע"ש ברמב"ם דכופין אותו וכנראה מפרש"י שם] לזה הוכיח מהגמ' דאר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מו"ש שאין כופין אותה כו' ולענין שלא לכוף אותה אין נ"מ בין מו"ש ושאר אמתלא וכדאמרינן ג"כ לאחיך הייתי יכול לקבל כו' ועיין ג"כ פ"י ז"ל. אלא דהוא פי' דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם במאוס עלי כופין להוציא והא לא ניחא להתוס' דניתוסף לפרש"י לפי"ז הקושי' שהקשו על שיטה זו. וגם למה מחלק לפי"ז בין מ"ר למ"א הא הרמב"ם פסק כמ"ר ואעפ"כ פסק בפ' ב' מהלכות יבום דכופין אותו לחלוץ וע"ש במ"מ דהיינו לשיטתו בגירושין. ומה שמחלק הפ"י לענין כתובה בין יבמה לשאר נשים. לא נראה כן מהגמ' ורמב"ם דאמרו בכ"מ שאבדה כתובה וכותבין אגרת מרד כו'. וגם אם לית לה מראשון תקוני רבנן משני כדאמרי' ביבמות דף פ"ה וש"מ] ועכ"פ שמעינן במ"ע זו דאין כופין אותה להתייבם לו. ועפ"ז ניחא לי' הא דאמרינן ביבמות (דף ח') ויבמה על כרחה ופרש"י שם בד"ה בע"כ שאם בא עלי' אפי' בע"כ קנאה ויורשה כו'. ולפירושו היינו מתני' דר"פ הבע"י בין בשוגג אפי' היא אנוסה כו' ולא פי' כפשוטו דמייבמה אפי' ע"כ. וכ"מ הלשון להדי' בפ"ק דקדושין (דף י"ד) דאמרי' שם ג"כ ויבמה בעל כרחה מייבם. וכן שם בפ"ק (דף ה') מה להנך שכן ישנן בע"כ. וכ"מ ביבמות בסוגי' (בדף נ"ד) תני' אידך כו' ע"ש. אלא דרש"י הוכרח להוציאו מפשטו משום הנ"ל דפשיטא דבעל כרחה אינו יכול לייבם אותה דאין כופין אותה כנזכר לעיל ומש"ה הוכרח לומר שאם בא עלי' בע"כ קנאה. ועיין עוד לקמן אי"ה בזה

ומעתה כיון דשמעינן שאין כופין אותה אע"ג דבגירושין כה"ג אין כופין אותו ג"כ י"ל לרש"י ז"ל דזהו דווקא בגירושין משא"כ בייבום וחליצה דמצות מלך מלכו של עולם היא כיון דא"כ אותה להתייבם ממילא ש"מ דכופין אותו לחלוץ שלא תתבטל המ"ע וככל המ"ע שמכין אותו כו' ועיין ב"י בסי' קס"ה בשם מ"כ ובשם תשו' הרא"ש] והוי חליצה מעושה כדין כיון דכופין אותו לקיים המ"ע אלא דאי מצי לאטעוי' מטעינן לי' דהרי נתקיים המ"ע שפיר בלא כפיי' אבל אי לא מצי לאטעי' כייפינן לי' כנזכר לעיל והא אפי' בגט בשהה י"ש ולא ילדה כופין אותו להוציא כפרש"י שם משום מ"ע דפו"ר ע"ש בפ' הבע"י וית' לקמן ולא חיישינן לגט מעושה שלא כדין וה"נ במ"ע דחליצה. ומש"ה לפי שיטת רש"י הנ"ל לא קפדינן בפ' מ"ח הנ"ל בין חליצה מעושה כדין או לא אלא קפדינן ארוצה אני דממילא כיון דאינה רוצה להתייבם כופין אותו על החליצה ושיאמר רוצה אני לקיים המ"ע כד"ת וכמש"ל עפ"י ד' הרמב"ם כיון דתשש יצרו כו'. וא"ש על נכון. ומעתה אין חילוק לפרש"י בין מ"ר למ"א אלא דלמ"ר בעינן אמתלא הניכרת דאל"כ כופין אותה להתייבם וכותבין עליו אג"מ ולמ"א לעולם א"כ אותה להתייבם וממילא כייפינן לי' לחלוץ כנ"ל. וניחא ג"כ לפרש"י אף למ"א כששניהם רוצים לייבם דא"כ לחלוץ דמ"מ נתקיים המ"ע שפיר ודו"ק ועיין מה שכ' שם התוס' בשם ר"ת כמו שיתבאר לקמן בעז"ה: יז

אולם בדעת התוס' וסייעתם דלא ניחא להו לומר לכופו בשביל המ"ע. וכן בפ' הבע"י ור"פ המדיר בהא דהקשו על מ"ש משום תשמיש או מזונות אין כופין מהך דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' ול"א בפשיטות משום המ"ע דהא אמרינן החם אף בתלה בקטן עד שיגדיל כל שיהוי מצוה לא