זרע חיים כה

שאינה באה מ"ט לית דין דלא מהימנא. ור"ל דבכה"ג לכל התירוצים לא מהימנא כיון שתובעת כתובה ואינה באה מ"ט אבל אם היתה באה מ"ט ושואלת גט ולא כתובה היתה נאמנת. אבל העיקר מה שהוא ז"ל סומך על מש"ש בשם ריצב"א שתי' לחלק בין תובעת כתובה או לא ומאחר שהיא תובעת כתובה לא מהימנא. ועד"ז מכווין ג"כ לשונו בדין א' שבהשאלה נאמר שאינו באה מ"ט כו' ובתשו' השיב דבנידן זה לא מהימנא אפי' אם היתה באה מ"ט כיון שתובעת כתובה כו' ומכיוון לשונו על נכון. וממילא לא קשה מ"ש הש"ך דאיך יפלוג על ריצב"א ולא יזכור דעתו. דבאו דבריו מכוונים עם דברי ריצב"א כמש"ש התוס' בס"פ הבע"י ע"ש שכתבו והיכא שהודה הבעל שאינו יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפי' אינה באה מ"ט כו' ול"ש לענין נאמנות מידי וא"ש

ולפי זה זכינו לדין לכוון דעתו בתשו' הנ"ל עם מ"ש בדין י"ב דכופין בהא אף דאין לו ג"א אפי' אינה באה מ"ט דהכל יודעין כו' וכן לכוון דעתו בתשו' עם דעתו בפסקיו שלא הביא כלל הך שקלי וטרי' דגמ' דפ' אעפ"י הנ"ל הא דבאה מ"ט וכו' ש"מ דס"ל דלמסקנא אין נ"מ בזה או דיש לו ולרי"ף ז"ל פירושים אחרים בזה ע"ש בתוס' וא"ש: ט

אולם הרמב"ן והרשב"א ז"ל גילו לן דעתם בהדי' דאף באין לו ג"א בעינן באה מ"ט כמש"ל ומה שביאר הש"ך ג"כ דבריהם לענין כפיי' בשוטים דווקא בעינן מחמת טענה כמש"ש באורך ע"ש אות ר"ה. ג"כ אין לדבריו ז"ל קיום לא מצד הלשון ולא מצד הדין מצד הדין לא עלתה הש"ך ז"ל מעצמו מד' הרשב"א סי' תרכ"ח שכתבו דאפי' באה מ"ט אין כופין בשוטים וכמש"ש דאין מעשין אלא לפסולות ואינך דמתני' וכו' כמו שיתבאר לקמן. וכן נרא' ג"כ דעת הרמב"ן בתשו' סי' קל"ח ע"ש ולא מצינו בדבריהם שום חילוק לענין כפיי' בשוטים בין באה מ"ט או לא ע"ש. וגם מצד הלשון דהא דברי הרמב"ן ורשב"א מ"ש באה מ"ט אמורים שם מסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל כמש"ל ואין ענין התם משום גט מעושה וכפיי' בשוטים וגם בתשו' לא נז' זה כלל ע"ש [ומ"ש מתשו' קמ"א ית' לקמן]

א"ו שפתיהם ברור מלולים דאף בטענת אין לו ג"א בעינן באה מ"ט ובאם לאו אין נזקקי' לה משום דלא מפקדא וכסוגי' דפ' אעפ"י הנ"ל

אולם הא קשה טובא בדברי הרשב"א ז"ל דדבריו סותרים זה א"ז כ"פ דבתשו' סי' תרכ"ח הנ"ל כתב דבעינן באה מ"ט וכמ"ש הש"ך והמש"ל ע"ש וכ"כ בתשו' אלף קצ"ב כמש"ל. ובתשו' סי' אלף רנ"ה ובשאר תשו' הביאו ג"כ הב"י כתב דבכה"ג אף באינה באה מ"ט דהכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה כו' [וכופין עכ"פ במילי להוציא וכמשי"ת לקמן]

וגם הש"ך הקשה באות ק"ו וכ' אך ד' תשו' רשב"א סי' תרכ"ח עדיין צל"ע דמשמע מדבריו דאף בבאה מ"ט לא כייפינן להוציא בטענת אינו יכול כשיתן כתו' וזה היפוך ד' תשו' רשב"א אלף רנ"ה וכו'

וגם דהא אמרי' בהדי' בגמ' ס"פ הבא על יבמתו דבאה מ"ט כופין להוציא והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וא"כ כ"ש הכא כו' וצ"ע עכ"ד. וא"כ מהתימא על רבינו הרשב"א שדבריו נראין לכאו' כסותרים ד"ת וסותרים זה את זה טובא כמה פעמים כאשר יראה המעיין בגוף התשו'

אמנם כד מעיינין בי' אשכחנא בי' טעמא כאשר ית' בע"ה. דלכאורה צריך להבין עוד דהא הרשב"א ז"ל הוכיח במישור כ"פ בתשו' לטענת אינו יכול מהא דאר"ה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי כו' דיוציא ויתן כתובה ומקרי עבריינא אע"ג דהתם לא שייך באה מ"ט כו' ואיך נימא באינו יכול בעינן בא מ"ט דווקא אף לכפיית מילי ולקרותו עבריינא. ונ"ל ליישב כל זה ועפ"ז יתיישב כמה גמגומים שיש בדבריו ז"ל וממילא רווחא לן שמעתתא. והוא דכבר העירו התוס' שם בפ' אעפ"י בד"ה תבעה היא אין נזקקי' לה מהא דפ' החולץ בלא רצה לייבם ולא לחלוץ דאמרי' דחוזרין אצל גדול למכפיי'. ותירץ דאיכא למימר דכייפינן לי' לחלוץ. אבל אין נזקקין לכתוב עליו אגרת מרד להוסיף על הכתובה א"נ משום דהוא גופא איכא לפרושי בבאה מ"ט ע"ש

והנה הרשב"א דתפס השקלא וטרי' דפ' אעפ"י הנ"ל אף למסקנא. נראה דס"ל כתי' הא' דתוס' הנ"ל וכן ראיתי בחי' ריטב"א שם שכתב על הקו' הנ"ל ויש מתרצים דהנהו בבאה מ"ט ואחרים תירצו והוא הנכון דל"א האי דזיל לא מפקדא אלא לענין לכתוב עליו אגרת מרד לא דיינינן לי' כמורד לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפו"ר אבל וודאי כופין אותו או לכנוס או לפטור או לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות עכ"ל. ועד"ז מבואר להמעיין בתשו' רשב"א סי' אלף קצ"ב דהנ"מ בבאה מ"ט דאז כופין אותו ליתן כתובה מיד והיינו לשיטתו דאין כופים בשוטים להוציא] וכותבין עליו אגרת מרד להוסיף על כתובתה וכשאינה באה מ"ט אין נזקקי' לה לכתוב אגרת מרד להוסיף על כתובתה אעפ"י שהדין הוא שיוציא ויחן כתובה ולמקרי עבריינא אם אינו מקיים ועושה כן עש"ה. וכ"מ מפרש"י שם שפי' אין נזקקין לה לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ע"ש דביאר כל הסוגי' לענין אגרת מרד ע"ש.