זרע חיים טו

והנה מדברי הב"ש כאן וס"ק י"א וס"ק י"ד נראה דהבין דברי התוס' הנ"ל דכיון דשיש לו בנים מסתבר טפי לתלות הקלקול בה מלתלות המניעה בו כמ"ש התוס' לפנינו כיון דיש לו בנים אין לתלות באונס שלו כו' לכן כ' התוס' ה"ה אם לא ילד ומוליד מן השני' דתצא הראשונה שלא בכתובה. וזהו דבר תימא דזה עצמו עיקר קו' התוס' דהא שהה י"ש יוצא ויתן כתובה שמא לא זכה כו' דהיינו אולי יזכה לבנים מאחרת וממנה לא זכה להבנות ויוציא ויתן כתובה. אלא ע"כ כוונת התוס' דטעמא מאי אמרו דהוא לא זכה ול"א איהי דלא זכתה להבנות מיני' כדמשני הגמ' שם מסתברא איהו דמצווה על פי"ר מיענש איהי לא מיענשא וא"כ כשכבר היה לו בנים יקיים פו"ר [דע"כ ר"ל כן דאל"כ אכתי כייפינן לי'] ומעתה שניהם שווין אף דאין קלקול בו ולא בה אמרינן דלמא איהי דלא זכתה כדאמרינן לעיל בגמ' וכ"ה ברא"ש בהעתקתו תירוץ התוס' הנ"ל. וז"ל ומיהו שמא י"ל דכיון דקיים פו"ר אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר דאדרבא איהי דלא זכתה כדאמרינן לעיל כו'

והדבר ברור לפי ענ"ד דמ"ש בתוס' אין לנו לתלות באונס שלו ט"ס הוא וצ"ל בעונש שלו כמ"ש ברא"ש הנ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ח'. ומעתה א"ש בשהה עשר שנים. יוציא ויתן כתובה אע"ג דמאחרת יזכה לבנים ופו"ר אכתי מה דשהה י"ש עמה ולא הוליד הוא המצוה על פו"ר ומיענש איהי לא מיענשא. ולפי"ז ניחא ג"כ דלא תקשה על תי' ר"י מסוגי' דנשאת לראשון דאיבעי' להו נשאת לג' מהו דליתבעי הנך קמאי כו' ולא איבעי' להו בנשאו אשה אחרת וילדו בנים מהו דלתבעי כו' כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ת' דלא דמי וכמ"ש ודו"ק ועוין לקמן. ומעתה מיושב ג"כ דברי הרמ"א דבבאה מ"ט לכופו להוציא אחר שתשהה עמו י"ש לא מהני אבדוק נפשאי להפסידה כתובתה דע"כ לא, נאמר הא דאבדוק נפשאי אלא לענין טענתה שאינו יוכ"ח דאז אם ילדה השני' הרי הוא יוכ"ח ואם גם האחרת תאמר שאינו יוכ"ח הרי יש לה כתובה משא"כ בבאתה מ"ט חוטרא לידה ושהה עמו י"ש דבאתה לכופו להוציא מיד משום דלא זכה להבנות ממנה. לא מהני אבדוק נפשאי דאכתי עד הנה תלינן העונש בו (אם לא שתשב תחתיו אחר שיקיים פו"ר מאחרת הא איהי באה להוציא מיד בטענה חוטרא לידה כו' וכבר שהתה עמו י"ש, ועוד נראה דכדי שנימא איהי דלא זכתה צריכה עוד לי"ש אחרות. דימים הראשונים יפלו וה"ז דומה להנשא לאיש אתר והבן]

ונראה דמשמע לי' להב"ש כ"ז לדברי התוס' אם לא ילד ומוליד השתא ל"א דלא זכה כו' מד' תשו' הרא"ש בכלל ח' ע"ש ואינו מוכרח וגם לפמ"ש א"ש דאין מסוגי' הגמ' דברייתא נשאת לג' כו' סתירה לתי' ר"י הנ"ל. אלא דהרא"ש לא ניחא לי' שם מסברא בתירוץ ר"י הנ"ל ומשמע לי' מפשטא דסוגי' הגמ' דלעולם אינה מפסדת כתו' עד שתחזיק ג' פעמים. ויהי' דעת הרא"ש איך שיהי' עכ"פ ד' הרמ"א הן ממש דברי התוס' בסוגי' הגמ' דבשהה י"ש ולא ילדה יוציא ויתן כתו' שמא לא זכה להבנות ממנה ומאחרת יזכה לבנים וכשכבר קיים פו"ר ושהה עמה י"ש אז צריכה היא לטענת אינו יוכ"ח דאל"כ דלמא איהי דמיענשא וכ"ז ברור ונכון לענ"ד

ומעתה דברי המחבר בסעיף הנ"ל ודברי הרמ"א בהג"ה הוא ממש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהמחבר אזיל בשיטת הרמב"ם דלעולם לגביית כתובה כשאין לה בנים צריכה לטענות שהוא אינו יוכ"ח. ודברי הרמ"א הוא כקו' אדם קשה כברזל הראב"ד ז"ל וכן בעלי התוס' דבלא"ה מחייב בכתובתה דנימא שלא זכה להבנות ממנה אם לא בבעל ג' כמ"ש הראב"ד והתוס' בחד תי' או כתי' הר"י ביש לו בנים ופי' הרמ"א ג"כ דברי המחבר דאיירי בכה"ג דוקא דאז צריכה לטענת אינו יוכ"ח, ומהני אז אמר אבדוק נפשאי כו': יד

ועדיין צריך למודעי מ"ש בהג"ה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' כו' אינן דעות שוות דלהתוס' אף כשהיא באה לכופו להוציאה ובאה מ"ט א"צ לטענת אינו יוכ"ח וכמש"ל. ודעת הטור נר' דאינו כן. דעיין ב"ש מ"ש בדברי הטור. דהא דכ' דסוגיא הוא אומר מינה כו' ואבדוק נפשאי כו' היינו בטוען ברי מינה ולכן צריכה לטענת אינו יוכ"ח ומהני אבדוק נפשאי. ודין דתשו' הרא"ש שהביא הטור דאעפ"י דיש לו בנים מאחרת לא אבדה הראשונה זכותה דשמא לא זכה כו' היינו כשאינו טוען עליו מינה וע"כ ר"ל במ"ש הטור בדין ה' דבאה מ"ט חוטרא לידה להוציאה ואומרת שהוא גורם שאינו יוכ"ח דהתם כיון שהיא באה לכופו להוציא צריכה לטענת אינו יוכ"ח דווקא ואולי זה שדייק הרמ"א דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה. ור"ל במ"ש המחבר תצא הראשונה בלא כתובה. וזה ליתא אלא כמ"ש בהג"ה. ובזה דעת הטור והתוס' מכוונים ודו"ק (ועיין ג"כ בס' ב"מ ז"ל. וע"ש מש"כ על הב"ש וא"י הא אכתי קשה על הטור סעיף ה' במה שהתחיל להקשות כו'. וז"א דע"כ ג"כ כוונת הב"ש כמ"ש וכן בדעת המאור נ"ל כמש"ל דר"ל ג"כ דהוא א"י לכופה להוציא משום שמא לא זכה. ואצ"ל למ"ש הוא ז"ל משום דהואיל דבאה בטענה הרי אכפית לה ומיענשא. דדחי לה המלחמות שם ע"ש]

אמנם כן כ"ז הטורח. להעמיד ד' הפוסקים הנ"ל אשר נאמרו בו דברים רבים וחלוקים שונים. אולם לפמש"ל בדעת הרי"ף ופירש"י והרמב"ן במלחמות והה"מ דביאור הסוגיא הוא אומר מינה כו' ואבדוק נפשאי. היינו בטוען עלי' ברי מינה