זרע חיים יא

במלחמות מ"ש בד' השאלתות [ואין מבורר לי כ"כ] ונ"ל בדעתו כמש"ל בהרי"ף וא"ש ודו"ק: ח

ועתה אחר שבארנו בע"ה דעת הרי"ף נבוא לבאר דברי הרמב"ם דכ' בפ' ט"ו מה"א הל' י' האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר י"ש מפני שלא ילדה ואומרת שאינו יוכ"ח שומעין לה אעפ"י שאינה מצווה עפו"ר צריכה היא לבנים לזקנותה וכ' הה"מ כ"ז מההיא דאתא לקמי' דר"נ כו' ומתבאר שם דדוקא בבאה מ"ט כו' וכ' הוא ז"ל זה הדין אחר י"ש ופשוט היא דתוך י"ש לא עדיפא מדידי' כו' עכ"ד: וע"ש עוד בהלכה ט"ו שכ' על מ"ש הרמב"ם האשה שבאה לב"ד ואמרה בעלי א"י לשמש עמי שמוש שמוליד או שאינו יוכ"ח יעשו הדיינין פשרה כו' או עד שתישהי י"ש כו' וכ' הה"מ והעמידה דתוך י"ש דווקא. דאחר י"ש ובאה מ"ט כופין אותו כמשנ"ת עכ"ד. ומבואר היא מד' הה"מ דמפרש ג"כ דעת הרמב"ם מ"ש אתר י"ש. משום דתוך י"ש לא עדיפא מדידי'. וא"כ ע"כ עיקר החילוק הוא משום באה מ"ט אחר י"ש לא חיישינן לענ"ב ואוקמוה אדינא וכמש"ל בדעת הרי"ף ודלא כהב"ש ז"ל

אמנם לפענ"ד בד' הרמב"ם א"א לומר כן וקשה לי טובא על ד' הה"מ כיון דהוא ז"ל כתב על דברי הרמב"ם דמוקי הכל בטוענת אינו יוכ"ח דפשוט הוא דתוך י"ש לא עדיפא מדידי' הרי דאף בטוענת אינו יוכ"ח מ"מ ס"ל דלא עדיפא מדידי' א"כ להר"מ דמוקי לה למ"א דנדרים בתוך י"ש וכמ"ש או עד שתשהה י"ש. א"כ קשה למ"ר אף דל"ח לשמא ענ"ב אכתי למה עדיפא מיני' אף בבאה מ"ט וצ"ע. ושוב ראיתי בלח"מ הקשה עליו ג"כ ע"ש. ועוד דבאמת נראה מלשון הרמב"ם דאינו מחלק בין באה מ"ט חוטרא לידה כו' להדי' או לא אלא נתינת טעם לבד הוא דאע"פ שאינה מצווה עפו"ר צריכה היא לבנים כו' [וכדומה שכן ראיתי למפרשים שפי' כך באה מ"ט]

וע"כ נ"ל דכוונת הרמב"ם ע"ד שכ' הב"ש בדעת הרי"ף לחלק בין תוך י"ש ובין אחר י"ש ומוקי למתני' דנדרים בתוך י"ש דווקא דלמ"ר כיון דטענה עליו שאינו יוכ"ח אמרו יוציא ויתן כתובה [ול"ש לא עדיפא מדידי'] ולמ"א חששו לענ"ב אבל לאחר י"ש ל"ח לשמא ענ"ב. הגם שהשגתי לעיל על דברי הב"ש ע"ש מ"מ הרמב"ם לשיטתו הנ"ל דלא משמע לי' באה מ"ט אלא לנתינת טעם לבד. שוב י"ל מהנך עובדא דס"פ הבע"י דאחר י"ש ע"כ ל"ת לענ"ב אע"ג דהיא באה להוציאה דל"ל דהתם הואיל דבאו מ"ט דווקא כמש"ל דהרמב"ם הא אינו מחלק בזה כנ"ל

ולפי דרכינו הנ"ל ממילא ניחא ג"כ בטעמו דאחר י"ש ל"ח לענ"ב משום דאחר י"ש שומעין לה וכמ"ש דאעפ"י שאינה מצווה על פו"ר צריכה היא כו' ואוקמוה אדינא דלדידי' אין חילוק בין באה מ"ט להדי' או לא כמ"ש [מיהו לפי דרכו דהרמב"ם דלעולם צריכה היא לטענת אינו יוכ"ח אכתי הק"ל דאף אחר י"ש הו"ל למיחש למשקרת וענ"ב. וצ"ל כמ"ש התוס' דיש להאמינה הואיל דשהתה י"ש ובפרט למש"ל בשם הלח"מ דעיקר מה שצריכה לטענת אינו יוכ"ח היינו לענין הכתובה ולא לגוף הגירושין ע"ש] ואתי ד' הרמב"ם הנ"ל בשיטתו על נכון. וכ"מ בהב"י שהבין בד' הרמב"ם כמ"ש דכ' שם על מ"ש הטור ואם באה מ"ט שומעי' לה כו' בד"א שאין לחוש שמא ענ"ב כגון ששהתה עמו י"ש. וכ' בב"ה שם כ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו והרא"ש בפ' הבע"י. הרי להדיא דכייל דברי הרמב"ם עם ד' הרא"ש והטור דאחר י"ש אין לחוש לענ"ב וכמ"ש ולא כמו שנראה מד' הה"מ הנ"ל. ולפי"ז ניחא ג"כ הוא אומר אפילת והיא אומרת לא אפילת כו' דכתבתי לעיל בשם הנמק"י דמוקי לה כשב"ד באים להוציא והב"ש השיגו ע"ש ובאמת בהרמב"ם נראה להדיא דקאי אף כשהיא באה להוציאה כו' ע"ש והיינו לשיטתו הנ"ל א"ש דל"ח לענ"ב אף כשהיא באה להוציאה כיון דהיא אתר י"ש וכ"ה לד' הש"ע שהוא כד' הרמב"ם וכמ"ש הב"ש וכמש"ל כנ"ל נכון וברור [אלא דעיקר דברי הב"ש מ"ש כיון דאחר י"ש ל"ש ענ"ב ז"א הא לפי דבריו אפילת תוך י"ש וכנראה מהב"ש שם וזה פשוט. גם עיקר ד' הנמק"י לי' דלמה לא ניחא דל"ת ג"כ לענ"ב מטעמא דגמ' דאחזוקי נפשה בעקרה לא מחזקה]

והנה אחר כותבי ראיתי שדברינו אלה שנתווכחנו עם הב"ש בפי' ד' הרי"ף כבר נודע בין החי' במהרי"ק שורש ע"ב בוויכוחו עם חכם אחד ואשתמיטתי' להב"ש ז"ל] דהחכם ביאר דברי הרי"ף העיקר הואיל דב"ד באים להוציא ולא משום אחר י"ש ע"ש. וע"ש במהרי"ק מ"ש להשיג עליו ולפי מ"ש ממילא אין בדבריו כדי השגה ג"כ על החכם הנ"ל. ועיקר טענתו דאחר י"ש היכי תמצא לחוש לשמא ענ"ב דהא אין מפקינן לי' בע"כ משום פו"ר. ואין מזה הכרח די"ל כמ"ש התוס' ורא"ש וש"מ כשיש לו בנים מאחרת וכו' או כמש"ל דמש"ה סגיא בישא אחרת עליו וע"ש דד' מהרי"ק בהרי"ף דחוק מאד ואין להאריך: ט

עוד יש לבאר דהנה הרמב"ם שם פ' ט"ו כ' האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר י"ש מפני שלא ילדה ואומרת שאינו יוכ"ח שומעין לה אע"פ שאינה מצווה על פו"ר צריכה היא לבנים לזקנותה כו'. והנה בהא שפיר י"ל דצריכה לטענה שאינו יוכ"ח דאע"ג דבלא"ה אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה היינו כשב"ד באין להוציאה אחר י"ש מפני פו"ר לא הפסידה כתובתה אבל