זרע חיים י

ולפי ענ"ד זה אינו דכוונת הרי"ף אינו כן ובלא"ה ע"כ א"א לומר כמ"ש הב"ש דלדיוקא קאמר הרי"ף אלא לדעת הרמב"ן דתוך י"ש אינו יכול להוציאה להפסידה כתובתה משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כמש"ל [לפ"ד הנ"ל מצ"ל כמ"ש הב"ש. וכן נראה ג"כ בהמלחמות שר"ל כן בד' הרי"ף לחלק בין תוך י"ש לאחר י"ש והיינו לשיטתו הנ"ל] אבל לדעת הרא"ש והטור שכתבתי לעיל דס"ל בשיטת הרי"ף דאף תוך י"ש יכול להוציאה בטענת ברי מינה א"כ א"א לומר לדיוקא קאמר וע"כ דווקא קאמר הואיל שב"ד באין להוציאה כו' ועוד הסברא עצמה דלאחר י"ש ל"ח לשמא ענ"ב צריך טעם דמאי שיעורא דעשר שנים לענין עיני' נ"ב ולמה עשר ולא תשע או אחד עשר וכה"ג הגם שמצינו התוס' שם בפ' הבע"י כתבו בחד תירוצם שם בסוגי' דיבמות ויש להאמינה הואיל ושהתה י"ש כו' ע"ש דנראה דר"ל הואיל ושהתה עמו י"ש בטוב וצפית לישועה אולי תבנה ממנו תוך הזמן שגבלו חכמינו ז"ל ומקץ עשר שנים באתה לתבוע וע"כ יש להאמינה ולא לתלות בענ"ב מ"מ בד' הרי"ף אין אנו צריכין לזה. ועוד דא"כ אם באתה היא לתבוע תוך י"ש אלא דאנן לה צייתי לה תוך י"ש ונמשך ונתגלגל הדבר עד אחר י"ש ג"כ לא נאמין לה דהא היא באה לאפוקי נפשה ממנו תוך י"ש והא להדי' כ' הרמב"ם בפ' ט"ו האשה שבאה לב"ד לתבוע מבעלה לגרשה תוך י"ש כו' אומרי' לה ראוי לך שתתגלגל עם בעלך עד שתשהי י"ש ולא תלידי ואח"כ תתבעי. הרי דאחר י"ש בכ"ע שומעין לה: ז

וע"כ נ"ל בביאור ד' הרי"ף ועיקר החילוק הוא לדידי' בין ב"ד או היא בא להוציאה ל"ח לענ"ב. אבל כשהיא באה להוציא חיישינן שענ"ב אף אחר י"ש וכמו שנראה מפשט דבריו ומ"ש הרי"ף בסוף דבריו אמ"א דנדרים כשהיא באה לאפוקי נפשה תוך י"ש. מלתא דפסיקא נקט דאחר י"ש אינו ענין להיא באה להוציאו. דאף אם היא שתקה אנן מי שתקינן ומפקינן בע"כ משום פו"ר

ומה שהכריח הב"ש דא"א לומר כן מתוך עובדא דההיא דאתי לקמי' דר"א כו' דהיא תבעה הגירושין ול"ח לשמא ענ"ב. לא דמי דהתם באתה מחמת טענה חוטרא לידו כו' [ומסתמא היינו אחר י"ש דאל"כ לא עדיפא מדידי' כיון דלא טענה עליו מידי וכמו שיתבאר לקמן בד' הה"מ] וכיון דהדין עמה דיוציא הואיל דשהתה י"ש ובאה מ"ט שאין לה זרע בן או בת ל"ח לענ"ב ואוקמוה אדינא כמו בדידי' בשביל פו"ר דמה לנו לתלות לענ"ב כיון דעינינו רואות דטענתה חוטרא לידה אמת הוא והדין הוא שיוציא אבל באינה באה מ"ט חוטרא לידה כו' כ"א כמ"א דנדרים בטוענת השמים ביני לבינו אף אחר י"ש למ"א חששו לענ"ב וכל עצמה בעלילה ובשקר הוא באה. ומש"ה לא מצינו שום חילוק במשנה דנדרים בין תוך י"ש בין אחר י"ש אלא לעולם למ"ר מהימנא ולמ"א חששו לענ"ב

וכן נראה לי בדעת הנמוק"י והביאו הב"ש בש"ע סעיף י"ג הוא אומר אפילת בנו עשר כדי שתשב עמו והיא אומרת לא הפלתי היא נאמנת וכ' הב"ש שם בס"ק ק"ט הייני כשאין חשש ענ"ב כגון שהב"ד כפי אותו לגרש כ"כ הנמוק"י. וא"י מה חשש איכא הכא דהא אחר י"ש הוא כו' ע"ש מה שתי'. והיינו לפי שיטתו הנ"ל דאחר י"ש לעולם לא חיישינן אבל לפי מש"ל בדעת הרי"ף עד"ז הבין ג"כ הנמוק"י להכי כתב דהב"ד כפו אותו לגרש וא"ש. משא"כ הש"ע קאי בשיטת הרמב"ם כמשי"ת לקמן ע"כ סתם הדברים אף בהיא באה להוציאה כמשי"ת ועיין עוד לקמן בע"ה ודו"ק

ואין להקשות להיפוך דאיך אפשר לומר דעל כל פנים המשנה דנדרים איירי ג"כ תוך י"ש וכמ"ש הרי"ף דא"כ למ"ר דאף דל"ח לענ"ב. אכתי תוך י"ש למ"ר למה אמרו יוציא כו' ולמה עדיפא מדידי' דתוך י"ש אין מוציאים משום פו"ר וכמשי"ת לקמן בשם הה"מ י"ל דע"כ לא אמרו י"ש בדווקא אלא לענין לא זכה להבנות ממנה אבל בנדרים דטוענת עליו ברי השמים ביני לביני אפי' תוך י"ש למ"ר יוציא ויתן כתיב' דמהימנא [כמו דהוא טוען ברי אפי' תוך י"ש אלא דלהרמב"ן משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן]

ונראה דמש"ה ג"כ לא הזכירו במשנה דנדרים בבאה מ"ט ובאם לאו הא לא מפקדא כעובדא דס"פ הבע"י דבעובדא דס"פ הבע"י לא טענה עליו מידי כ"א באתה בשביל מניעת בנים הוצרכו לבא דווקא מ"ט חוטרא לידה. משא"כ במשנה דנדרים דטענה השמים ביני לביני שאינו יוכ"ח [עיין תוס'] וכ"ש לפי הירושלמי שאינו נזקק לה כלל כמשי"ת ומש"ה לא נאמר שם בבאה מ"ט ולא חילקו ג"כ בין תוך י"ש או אחר י"ש וכמש"ל. זהו דרך הסלולה לפענ"ד לפי שיטת הרי"ף לסלק כל הסתירות ועולה יפה פשטי הסוגי' דס"פ הבע"י וסוגי' דנדרים ודו"ק. ואין לדקדק ג"כ בהנך עובדא דס"פ הבע"י דכיון דאיירי אחר י"ש בלא"ה הו"ל לכופו להוציא משום פו"ר דידי' [דלהתוס' ל"ל כשיש לו בנים דא"כ הל"ל איהי דלא זכתה כמשי"ת לקמן וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בטוענת שאינו יוכ"ח כמשי"ת לקמן בדעתו דל"ש ביש לו בנים] די"ל דלמסקנא דרבא דאמר נושא אדם כמה נשים כו'. א"כ משום פו"ר דיו דישא אחרת עלי' וא"צ להוציאה משום הא אם לא כשבא מחמת טענה כו' אמר כגון דא וודאי דכפינן משא"כ בשקלא וטרי' לר' אמי דאף בזו יוציא ויתן כתובה. ומש"ה לא נחתו ג"כ התוס' שם לזה דישא אחרת עלי' אלא כשקיים כבר פו"ר ע"ש והבן. ועיין