זרע יעקב צו

ואהמ"ר מלבד שדבריו הם דברי תימא במה שחילק בין אונאה למום דבאונאה אין אדם מוחל כלל שוה ו' בז' אבל במום כמה בני אדם שאינן מקפידים במום וכו' דאדרבא כל בתר איפכא דכשהכלי הוא שלם בלי שום פגם אפי' שנתאנה שוה ו' בז' אין דרך בני אדם להקפיד לא כן כשיש איזה מום אפי' כל דהו דרך ב"א להקפיד ואפשר שלזה כייון הרש"ך ז"ל בסי' זה ס"ק י"ד שכתב על דברי הרב ב"ח הללו דבדה דברי נביאות מלבו יע"ש. ואף גם זאת דבמקום שב"א הוייא תיובתיה דהא כתב דכל שאמר לו הלוקח כל שימצא במקח אני מוחל שפיר דמי ואיך קאמר דאעפ"י שרצונו הוא שלא להקפיד אינו יכול למחול מדינא הא בפי' כתבו הטור דיכול למחול. ועוד תי' דאיך כתב דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל והרי הר"מ סיים וכתב ויפרש המום כמו שמפרש באונאה דנר' דשוים הם בדיניהם

על כן נלע"ד דאונאה ומחילת מום הם שוים בדיניהם וצריך המוחל לידע כמה אונאה יש בה כדי למחול וכמו כן במום והטור הוכרח לפרש בדברי הרמב"ם שזה ניטה לצד דבריו כו' משום דקשיתיה על דבריו מרישיה לסיפיה דבתחילת דבריו כתב דאם פירש המוכר המום שיש בממכרו ומחל הלוקח סגי דיראה דאינו צריך לידע כמה שוה המום בדקדוק אלא כיון דידע המום ומחל סגי בהכי ואילו אח"כ כתב כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו על כך וכך. מכאן מוכח דצריך לידע כמה שוה אותו מום בדקדוק כדי שיכול למחול וע"ז כתב דזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק שם רמז כי מטעם מחילת מום הי' סגי בכך כיון שידע המום שיש בו ומחל הרי זה מחול וע"ז פליג עליה דהרא"ש ז"ל לא כתב הכי

עוד אביא מ"ש הרב פני חשה ז"ל בסי' הנז"ל שהביא משם מוהרש"ח ז"ל שחילק וז"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל אלא דמתחייב בדשא"ק בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו שום מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא דבר שא"ק ס"ל להרמב"ם ז"ל דחל החייוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במחייב בכדי והרב פ"מ ז"ל החזיק במעוזו מן הסוגייא דהנזיקין והאריך בענין זה בח"א סי' יו"ד יעש"ב

והרב משנה למלך ז"ל בפי"א מה' מכירה עמד וערער עליהם וכתב וז"ל והנה הרב המחבר נחה דעתו בחילוק מוהרש"ח זלה"ה וחיזק דבריו אבל ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' ריש פ' הנושא שהביא ס' רבינו וכתב וז"ל וסבור הייתי לומר דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון לחבירו זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במתחייב עצמו דרך מתנה וג"ח ואין זה בדבריו ז"ל דא"כ הפוסק לזון את בת אשתו הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי מר"ן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נישואין וכמ"ש בפ' י"א מה' מכירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפי"ה אמר רבינו ז"ל שאם ערב בדש"ק ונתן לו על פיו פטור אלא ודאי דלא שנא ליה לרבינו בין אית ליה הנאה ללית ליה הנאה יע"ש שהניחה בתימא

ולענ"ד אהמיר וני ה"ק מכבוד גודל תורתם אמינא דמדברי הרמב"ם ז"ל הוא מוכרח לומר דס"ל הכי דהיכא דאיכא טו"ה ממון גמר ומשעבד נפשיה והוא במאי דפסק בפר"ג מה' אישות וז"ל הנושא אשה ופסק עמה שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין אם קנו מידו חייב לזונה אעפ"י שהוא דבר שא"ק ע"כ יע"ש

והקשה עליו בעל התרומות בשער ס"ד דמוכח מכאן שאף שלא בשעת קדושין אם קנו מידו חייב לזונה אעפ"י שהוא דשא"ק וזה סותר למ"ש כאן דאפי' אם קנו מידו לא משתעבד ע"כ יע"ש

אבל לפי חילוק הנז' של מוהרש"ח ז"ל דהיכא דאיכא הנאה גמר ומשעבד יראה דטעמא טעים הרמב"ם ז"ל דהכא בפכ"ג דבקנין משתעבד הוא דכיון דיש לו לאיש טו"ה שנשאת לו אשתו לזה כתב דשעת נישואין באמירה לבד סגי כיון דהן הן הדברים הנקנים באמירה ושלא בשעת קידושין כיון דאית ליה טו"ה שנשאת לו אשתו בשביל האי טו"ה סגי ליה בקנין דמתחייב משא"כ במחייב עצמו בדשא"ק דלית ליה שום טובת הנאה אפי' בקנין לא משתעבד ומס זה פסקי הרמב"ם ז"ל שניהם ל"ו יכונו

אלא דדעת מר"ן הב"י ז"ל נראה דלית ליה הכי והוא דשם בכ"מ הביא קושיית הבע"ת הנז' ותירץ הוא וז"ל שרבינו דקדק בלשון שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקנין מהני בדשא"ק אפי'