זרע יעקב צה

שאני דגזרת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה עד שיראה לחגר הרי במום דלא נאמר דין זה אלא לעולם חוזר ואפי"ה כתב דצריך שיפרש

ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי דהכונה הוא דשאני אונאה דהוי מהתו' ואיכא לאו דלא תונו משו"ה צריך שיפרש לא כן בדשא"ק וכו' וא"כ ה"ה והוא הטעם במום שגם הוא מן התורה כמו אונאה ומלאו דלא תונו יוצא ע"כ צריך שיפרש זה נלע"ד פשוט

עוד כתב הר"ב אנג'יל ז"ל שם וז"ל ובכן צריך לתת טעם בפשרה למה נתחייב בפשרה דהוי דבר שא"ק דאינו יודע כמה יחייב אותו הדיין ולכאורה אפשר לומר דשאני פשרה משום שיש שם דעת ג' דהיינו הדיין שנוטל מהם קנין לעמוד עפ"י פשרתו וכיון שכן ודחי דבטלו דעתם אצלו וגמרו ונתחייבו ע"כ. וגם בזה תמהני עליו דאיך לא זכר ש"ר שכבר קדמו שרים מוהריק"ו ומוהרשד"ם ז"ל בסי' קי"ו שהק' כן ותירצו כן כמ"ש הוא ז"ל מסברא דנפשיה

וראיתי להרב ב"ח ז"ל בסי' ר"ז דהקשה להרב"י ז"ל דבסי' ס' במחייב עצמו בדשא"ק פסק דלא כהר"מ ז"ל וכן בסי' קל"א פסק גבי ערב דמשתעבד בדשא"ק והוא תימא דבסי' רל"ב פ' בש"ע גבי מום דבמוכר לו ע"מ שאין אתה מוזר עלי במום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח והם דברי הר"מ ז"ל ופירש שם רבינו שטעמו לפי שהוא דבר שא"ק א"כ הפסקים סותרים זה את זה

ותי' הוא ז"ל וז"ל דיש לחלק דבתולה בדעת עצמו בלחוד כגון שחייב עצמו לחבירו כפי רצונו או נעשה ערב לחבירו כפי רצונו התם ודאי משתעבד אפי' בדשא"ק שכך הוא רצינו אבל במוכר לחבירו ע"מ שאי אתה חוזר עלי במום דהמכירה תולה בדעת שניהם צריך שידע הדבר שהוא מוחל לו בו ואם לא פירש מצי אמר לא היה דעתי למחול לך עפ"י דעתך כמו שחתה רוצה אלא עפ"י דעתי ואיניני רוצה למחול לך כו"כ וזה יאמר להפך דעתי היה שתמחול לי ביותר מכך וכך ועל דעת כן מכרתי עכ"ל יע"ש

ואהמ"ר קשה דבשלמא במחייב הוא תלוי בדעת עצמו אבל במער"ב תלוי בדעת אחרים דהלוה אינו יודע כמה יצטרך וגם המלוה אינו יודע וכ"ש הערב דאינו יודע הסך שיטול הלוה מהמלוה להשתעבד בו אפילו דברצונו שיתחייב אבל תלוי בדעת אחרים א"כ איך השוה אותם מחייב עם ערב זע"ז

וחזה הוית לה' בית ישח"ק ז"ל בדק"ג ע"ג שהביא דברי הרב"ח הללו וכתב וז"ל וק"ט דהרי הפוסק לזון את בת אשתו דחשיב הלוי בדעת שניהם דודאי כדי לנשאנה חייב עצמו לזון את בתה והאשה ההיא אין דעתה לינשא לו אלא על תנאי זה שיזון אותה ה' שנים אף אם יתייקרו המזונות ביותר והבעל אין דעתו כי אם במזונות הרגילים לא כשהם הרבה ביוקר והיה צריך שיפרש ואפי"ה פסק מר"ן בש"ע דחייב לזונה ה' שנים כסתמא דמתני' וא"כ נראה ברור דלא שנא ודלא כהרב ב"ח ז"ל ע"כ

ואנכי לא ידעתי מאי קאמר ודבריו הם דברי תימא דמאי קא מקשה להרב"ח ממה שפ' מר"ן ז"ל דהפוסק לזון את בת וכו' דחייב לזון וכו' דהתם שאני מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה שאפי' הרמב"ם ז"ל דהוא מארי דהאי שמעתתא דאין אדם מקנה דשא"ק אפי"ה פסק דהפוסק לזון את בת אשתו דחייב לזונה כמ"ש בפי"א מה' מכירה הי"ו אחר הדין דאין אדם מקנה דשא"ק באופן שדבריו באו שלא בהשגחה

ולעיקר קושיית הרב ב"ח ז"ל שהקשה על מר"ן ז"ל דלמה בהמחייב וערב פ' דלא כהרמב"ם ובאונאה פסק כהרמב"ם דצריך שיפרש. נלע"ד לתרץ עפ"י מה שחלקנו לעיל ובשם הרמב"ן ז"ל דשאני אונאה דצריך לפרש משום דכיון דהוי איסורא דאורייתא ואיכא לאו דלא תונו מטעם זה פסק מר"ן דצריך לפרש לא כן בדשא"ק וערב דליכא איסורא מדאורייתא הוא קיל משו"ה פ' דאין צריך לפרש ודו"ק

עוד תמה הרב הנז' בסי' רל"ב וערער על הטו"ר דלאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין דשא"ק ופי' דהטור סובר דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ז' בו' ולא לקנוח שוה ו' בז' ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידים במקצת מומים ויש שמקפידים בכל מום איכא למימר דאפילו בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין אונאה אלא בע"כ דס"ל להר"מ דכי איכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ורצונו דשא"ק דאין קנין חל עליו כך אינו יכול למחול דשא"ק ואעפ"י שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפי"ה מדינא אינו יכול למחול עכת"ד: