זרע יעקב צד

דאם איתא דאדם מקנה דשא"ק אמאי הוצרך הבריתא בהזהב בדנ"א דרב אמר תנאו בטל ושמואל אמר תנאו קיים ופריך מברייתא ומסיק רבא כאן בסתם כאן במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין וכו' אין לו עליו אונאה א"כ אמאי צריך לומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה נימא יודע אני שיש בו אונאה ותו לא. אלא ודאי מדאיצטריך הברייתא לומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה יראה בפי' דאין אדם מתחייב בדשא"ק ומשו"ה הוצרך לפרש לידע כמה מוחל ומכאן יצא להר"ם דינו ומאן דחולק עליו ס"ל דלאו דוקא וכו' עכ"ל

ואהמ"ר תמהני עליו תמיהא גדולה דאיך אישתמיט מניה דמר דברי הבע"ת בשער ס"ד ובשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וחזרנו ע"כ צדדינו ולא מצינו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההוא טעמא רבא הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא כשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספקא גמר ומשעבד הוא עכ"ל יע"ש. הרי ממש שחילק הרב כמו שחילקנו דשאני אונאה דצריך לפרש האונאה משום דכיון דהוא אים איסורא דאורייתא כדי שלא יכשל בלאו דלא תונו ואם התנה הוא מתנה עמ"ש בתורה מטעם זה צריך לפרש אבל בדשא"ק שהוא דרבנן והוא קיל אפי' מדשלביל וכמ"ש מוהר"ש הלוי ז"ל מאן נימא לן דצריך לפרש. וכן מוכח מדברי הגמ' דטעמא דרב דצריך לפרש האונאה הוא משום דהוי כמתנה עמ"ש בתורה יע"ש

וכמו כן תמהני על הרב מקור ברוך ז"ל בסי' מ"ג שראיתי שגם הוא ז"ל הלך בזה הדרך והביא ראיה לדינו של הרמב"ם ז"ל מזה הדין של אונאה וממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מכירה ממש אות באות כמ"ש הר"ב אנג'יל ז"ל ומן התימא איך אישתמיט מיניה דמר דברי הרמב"ן ז"ל הללו שנדחה קרי לה וגם יש לתמוה על ה' ב"א ז"ל איך לא ראה שכבר קדמו הרב מקור ברוך ז"ל בזה

ובהיותי חופש'י באמתחות הפוסקים ראיתי להרב בני משה שלטון ז"ל בסי' י"ג שגם הוא ז"ל הלך בזה הדרך של הרב מקור ברוך ז"ל והרב ב"א ז"ל להביא ראיה לדינו של הרמב"ם מזה הדין של אונאה ממש אות באות והוא פלי איך ג' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ולא ראו זה לזה ולבסוף כתב וז"ל והעבודה כי כשכ' זה לא ראיתי ס' בעה"ת ואח"כ בא לידי וראיתי מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל ולענין אונאה וכו' והוא ז"ל כתב עליו וז"ל ואני עני לא באתי עד תכונתן של דברים אלו דהא חזרת האונאה במקח וממכר בעלמא לאו מגזרת הכתוב היא כדי שנאמר שאף שחבירו יודע האונאה ורוצה למחול אין מחילתו מחילה דהא בפחות משתות אמרי' דאינו חייב בחזרת אונאה משים דסתמא מחיל איניש ודאמרינן דבשתות חייב להחזיר האונאה היינו משום דסתמא לא מחיל איניש עד שתית וא"כ היכי קאמר דבכל מקח וממכר נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכר ורחמנא אמר דאותה המחילה לא הוי מחילה וכו' דמשמע דקרא אתא לאשמו' אפי' שיודע ומחיל דחייב להחזיר בכדי שיראה וכו' ואנו ראינו בהדיא דאלו היה יודע שיש בו אונאה ומחל מחילתו מחילה דאמרי' התם וכו' משמע שאם היה יודע וכו' מחי' מחילה אפי' שלא פי' קצבת האונאה וכו' יעש"ב עכ"ל

ואני עני ואביון נראה דאין כוונתו של הרמב"ן ז"ל כמו שהבין הוא ז"ל דמ"ש ורחמנא אמר לא תיהוי וכו' דהוי גזרת הכתוב ומזה בא לו להקשות ולהאריך בדברים אלא הכונה כמ"ש דשאני אונאה דצריך לפרש משים דכיון דהוי איסורא דאורייתא ואיכא לאו דלא תונו מטעם זה צריך לפרש לא כן בדשא"ק שהוא מדרבנן הוא קיל ואינו צריך לפרש

ושוב אחר חיפוש מחיפוש ראתה עיני להרב שורשי הים ז"ל בח"ג די"ד שעמד בזה וגם הוא ז"ל הביא ענין זה דאונאה כמ"ש הרבנים הנז' ותמהני איך לא ראה שום א' מהרבנים הנז' ושלשה המה נפלאו ממנו ולבסוף כתב וז"ל ואין לומר דשאני אונאה דגזרת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תהוי מחילה עד שיראה לתגר כמו שדחה הרמב"ן והד' הבעה"ת הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ"ש בפט"ו מה' אלו ה"ו יע"ש וכדברי ה"ה ז"ל ע"כ יע"ש. נראה שדעתו כדעת ה' בני משה ומזה בא לו לדחות דבריו ולומר דהא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ"ש בט"ו מה' אלו ה"ו והכונה דשם פסק כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום וכו' עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח וכו' כמו המפרש באונאה ע"כ וכתב ה"ה דמדמיון לאונאה למד כן וכו' ואם איתא דאונאה