זרע יעקב צג

אדם לחבירו שאעפ"י שאין יודע המתחייב כמה סך יפשרו הפשרנים שיתן על הכל אם קנו ממנו חייב ליתן הסך שפשרו ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל והיינו טעמא דכיון שהסך התביעה ידוע וקצוב אעפ"י שהסך שיפשרו הפשרנים אינו ידוע ואינו קצוב לית לן בה

ואהמ"ר אין ראיה מכאן דנעלם ממנו תשובת מוהרשד"ם ז"ל בח"מ בסי' קי"ו שהביא משם מוהריק"ו ז"ל דכשהאחד נוטל קנין על הפשרה כשתובעים ממנו לא הי' לו ליטול קנין על הפשרה וכיון שנטל קנין אינו אלא שגמר בדעתו לבטל דעתו ולתלותו בב"ד או ביד מי שעישה הפשרה דאימור אמר דכיון דחבירו משים עצמו ביד הפשרן גם אני כן ומתוך כך גמרי ומקנו אהדדי דאגב דקונה מקנה יע"ש. באופן כי אף מדין פשרה שרצה להביא ראי' אין ראייתו מספיק דמטעם אחר הוא דמשתעבדי אהדדי כיון דתלי דעתו ביד הפשרן ולאו משום דקייץ כמ"ש הוא ז"ל

איברא דראיתי למוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' קכ"א דחילק כמו שחילק הרב הנז' אבל נשמר מכל מ"ש כתב וז"ל דבנ"ד לא מיקרי דשא"ק דבשלמא כשאמר כל מה שתתן לפ' אני ערב מקרי דשא"ק שאין ידוע הקצבה אשר עליה מתחייב כלל אבל בנ"ד דבר קצוב מקרי דכבר הקצבה ידועה שיש כאן רי"ח פרחים וא"כ כל הנזק יהיה על הרוב אלו הרי"ח פרחים וכלפי הא יודה הרמב"ם ז"ל שיש כאן ערבות גמור ואעפ"י שהי' מקום לצדד שאעפ"י שהחוב קצוב מ"מ היה אפשר שימשך בין טוען ונטען דברים בלתי קצבה אלא שאני אומר שמ"מ זה רחוק דכיון שכל הבאים אחריו חלקו עליו ראוי למעט המחלוקת כל מה דאפשר וא"כ אין לפטור לראובן משעבוד הערבות מטעם זה יע"ש

הרי כי מוהרשד"ם ז"ל תלה הטעם כיון שהדבר שעומדים עליו יש לו קצבה כיון דכל הנזק יהיה על הרוב אלו הרי"ח פרחים אע"ג שהדבר שמתחייב בו אין לו קצבה שאינו ידוע במה שיתחייב דבר שיש לו קצבה מקרי משום דסמכא דעתיה דיותר מסכום הנז' אי אפשר אלא לומר למטה ולא למעלה ועל זה מקרי כדבר קצוב אבל בנדון הרב פ"מ ז"ל דהחובות לבד ידועות אבל אינם יודעים לא ראובן ולא שמעון הסך שיורידוהו בעה"ח כדי להתחייב בו הסך לק' וגם הזוכה בו לא סמכא דעתיה לקנות מה יהי' עולה הסך הנז' לזכות בו ובהא ודאי לא אמרינן דמקרי דבר קצוב. וכן נראה מדברי מוהר"א ששון ז"ל בסי' קכ"ג וז"ל כיון שכל המחלוקת וכו' היתה על חזקת הבתים כיון שהבתים ידועים וקצובים בהא סגי יע"ש והוא כמ"ש ודו"ק

אמנם ראיתי להרב אנג'יל ז"ל בתשו' סי' ל"ג שקרא תגר על הרבנים הנז' שהוא הפוך דעת הטו"ר בח"מ סי' רל"ב שאחר שהביא לשון הרמב"ם וז"ל ואפי' אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפר' המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה עד שיפחת דמיו עד כו"כ קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו ע"כ וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק ע"כ. והרי הדבר שעומדים עליו הוא הבהמה או המקח והוא דבר קצוב ואפי"ה כתב דהא דלא מהני להר"מ ז"ל דלטעמיה אזיל שאין מקנה דשא"ק והוא הפיך מהרבנים הנז' שכתבו דכשהדבר שעומדים עליו הוי ד"ק וכו' ע"כ יע"ש

ולענ"ד נראה לתרץ ולומר דל"ק ול"מ ואדרבא מכאן יש להם סמוכים דרבנן ממ"ש הטו"ר דזה נוטה לצד דבריו וכו' די"ל דהול"ל דהר"ם לטעמיה אזיל שאין אדם מקנה דבשא"ק אלא דדבריו באו בדקדוק ולהורות נתן דדין אונאה אצדודי מצדד לדשא"ק אבל אינו שוה בכל דאילו גבי דשא"ק כיון שהדבר שעומדים יש בו קצבה אף עפ"י שהדבר שהוא מתחייב אין בו קצבה סגי בהכי משא"כ גבי דין אונאה וטעמא רבה איכא להאי מלתא והוא דאונאה כיון דאיסורו הוא מה"ת כמ"ש בגמ' לס' רב דהוא מתנה עמ"ש בתורה כי מטעם זה פסקו כל הפוסקים כרב באיסורי דהוייא מלתא דאיסורא א"כ אפי' שהבהמה והמקח הוא דבר שיש בו קצבה כיון שהמום שבה אינו קצוב החמירו בו לחשב כדשא"ק שלא לעבור על איסור של תורה ובהכי אין מכאן תברא לחילוק הרבנים הנז' ודו"ק

עוד ראיתי להרב הנז' שרצה להוכיח במישור דהר"ם במז"ל הוציא דין זה דדשא"ק מדין אונאה והיא ממ"ש בפי"ג מה' מכירה ה"ג וז"ל האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה גד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש אין לו אונאה וכו' כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"כ. וס"ל להר"מ ז"ל