זרע יעקב צב

לתת לחבירו כך וכך מדות חטים לשנה דבר שא"ק הוא שמא יוקרו החטים יע"ש. א"כ הכא נמי לנדון הרב ז"ל דקאמר לתת לו כו"כ לק' אפי' שהחובות ידועות כיון שאינו יודע כמה יורידוהו לו מהחובות הו"ל כדבר שאינו קצוב ואינו מתחייב

אלא דדברי הרמב"ן ז"ל אלו צריכין אנו להתישב עליהם דראיתי להגד"ת ז"ל בש' ס"ד דהקשה דהרשב"א ז"ל חולק על הרמב"ן ז"ל דכתב לדעת הרמב"ם דהאומר כך וכך מדות חטים אני נותן לך לכל שנה ושנה מכאן ועד ה' שנים דשא"ק הוא שמא יוקרו החטים וכי' הרי דאפי' קצב שיעור המדות לאו קצוב הוא מטעמא דלא נודע שיוויו דשמא יוקרו החטים. והרי הרשב"א ז"ל כתב לדעת הרמב"ם למי שנתחייב לתת לחבירו מעשר ממה שיוציא משדותיו דבר קצוב מקרי. והקשה דכ"ש הוא כשאמר מעשר מה שיוציא השדה דאיכא תרתי לריעותא דלא נודע שיעור המדה מה שיוציא וגם שמא יוקרו החטים יע"ש שהניחו בתימא

וחזיתיה לה' משפט צדק ז"ל בח"ב סי' יו"ד שהביא דברי הרב מוהרח"ש ז"ל שתירץ וז"ל דלא דמו אהדדי ולא פליג הרשב"א על הרמב"ן רביה והוא דבשלמא כשאומר כך וכך מדות חטים אני נותן לך לא גמר ומקנה דשמא יבא לידי פסידה מרובה ואפשר ג"כ שלא יוכל להשלים תנאו דשמא לא ירדו גשמים ולא יספיק מה שיוציא משדותיו להשלים לאותו שיעור ואם יצטרך לקנות מן השוק יצטרך למעות מרובים ושמא ג"כ יעלו לשיעור שלא יוכל להקנות אותם אבל כשאומר שנותן לו מעשר ממה שיוציא דבר ידוע דיכול להשלים תנאו בין יוצא הרבה בין יוצא קמעה ולית פסידה כלל דאם יוציא הרבה יתן הרבה וחם יוציא מעט יתן מעט ע"כ

ובמטו מניה דמר עדין לא תקן כל הצורך דהא אם בשלמא היה אומר כו"כ מדות חטים משדותיו הוה אמינא הכי דאיכא תרתי לריעותא דשמא לא ירדו גשמים ושמא יוקרו החטים אבל לא אמר אלא כך וכך מדות חטים אני נותן לך סתם ודעתו הוא לקנות חטים מן השוק וליתן לו ואינו אלא חדא ריעותא שמא יוקרו החטים וכן נמי לגבי מעשר שמה ישתדפו שדותיו ולא יתן לו באופן דשוין הם וחזרה הקושיא למקומה:

עוד הביא הרב הנז' משם החכם הפוסק ז"ל שתי' שדברי הרמב"ן ז"ל סובבים למה שכ' בראש דבריו המקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים וכו' וע"ז כתב דאם קבל לתת לו כך מדות חטים וכו' הוי דבר שא"ק כיון שקבל לתת לו כך בשביל מזונות ועיקרן של מזונות לא קייצי אבל המתחייב עצמו דרך משא ומתן לתת לחבירו בכל שנה סך חטים דבר קצוב מיקרי ובהכי לא פליגי על הרמב"ן ז"ל יע"ש

והרואה יראה כמה דחוק הוא הפירוש הזה מכל הפי' חדא דסתמא קתני כו"כ מדות חטים לשנה ולא פירש שהוא לצורך מזונות ביתו. ועוד דמלתא כדנא הו"ל להרמב"ן ז"ל לפרש ולא לסתום דנפקא מינה לענין דינא דכשהוא דרך מתנה וג"ח לא מיקרי קצוב וכשהוא דרך משא ומתן מיקרי קצוב ומדלא פירש ודאי דליכא חילוק

וחזה הוית למר"ן החבי"ב ז"ל בסי' ס' הגהב"י אות כ"ח שכתב דהרמב"ן ז"ל חולק על הרשב"א ז"ל במ"ש ולא עוד אלא אפילו לא קץץ דמים אלא שאמר הריני מחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה ושנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו הרי זה כקוצץ אבל לא פליגי על מ"ש דהמתחייב עצמו לתת מנה בכל שנה דדבר קצוב הוי וזהו שרבינו ירוחם ז"ל בנט"ו ח"ג הביא דברי הרשב"א במחייב עצמו לתת מנה בכל שנה דדבר קצוב מקרי ולא הביא סוף דבריו שכתב ולא עוד אלא וכו' מפני שסובר שהרמב"ן ז"ל חולק ע"ז ונראין דבריו ע"כ יעו"ש. ואהמ"ר הם דברי תימא דאיך הרשב"א חולק על הרמב"ן רביה

על כן נלע"ד אחרי ניוה"ק ממעלת הרבנים הנז' לומר דהרמב"ן ז"ל דין זה כתבו לדעת הר"מ ז"ל וטעמא דבשעה שמתחייב האדם יהיה אותו דבר קצוב דהיינו כשמחייב האדם לזון לחבירו ה' שנים מקרי דבר שא"ק משום שהמזונות לא קייצי דבשנה זאת צריך כו"ך ולשנה אחרת צריך יותר באופן דבשעת החיוב הוא מידי דלא קייץ וכן כו"כ מדות חטים בכל שנה בשנה זאת שהוא שעת החיוב עומדים בזול שמא יוקרו החטים לשנה הבאה נמצא דלא קייץ ועל זה מקרי דשא"ק משא"כ המחייב לתת ממעשרו בכל שנה דשפיר מקרי ד"ק דכל מה שיוציא משדותיו נתחייב לתת המעשר והוא קצוב דכל מה שיוציא השדה בין רב למעט המעשר שלו הוא ומקרי קצוב ובזה נסתלקה קושיית הרב גד"ת ז"ל

עוד תקע עצמו הרב הנז' בחילוק הנז' והביא ראי' ממ"ש הפוסקים דמעשים בכל יום ממה שקונים לעמוד בפשרה הפשרנים בעסק תביעה שבין