זרע יעקב צא

א' לכלם ואין שום חילוק ביניהם ע"כ. וכן כתב הרב בעה"ת שם גם הר"ן ז"ל בפ' עשרה יוחסין כתב דהרמב"ן ז"ל הקשה להר"מ ז"ל מסוגייא דבכור מדכתב יכיר וגו' כי היכי דלא מקני דבר שלב"ל הכי נמי לא מקנה דשא"ק יע"ש והביאו הרב בעה"ת שם וכ"כ הרב בני שמואל בתשו' סי' ט"ו דשניהם שוין הם באופן דנר' דשוים הם ומן התימא על הריב"ש ז"ל איך לא ראה דברי הרמב"ן והר"ן ובעה"ת הללו ועל מוהר"ש הלוי יש לתמוה דאיך לא ראה כל דברי הראשונים הללו

ומ"ש עוד ובזה דייקא שהטור הביא דין זה דהמחייב בדבר שא"ק בה' אסמכתא בסי' ר"ז דאינו גרוע ודבשלב"ל הביאו בסי' ר"ט גם מזה ליכא למידק כלל שהרי בסי' ס' הביא דין דדשא"ק ואחריו הביא הדין דדבשב"ל הרי דהשוה אותם כאחת להורות דשניהם שקולים באופן שכל דברי מוהר"ש הלוי ז"ל הללו נפלאו ממני

אשר מזה תמהני על הרב החסיד ז"ל בס"ה ש"י פ' שלח לך דע"ב ריש ע"ב שרצה לחלק דע"כ ל"ק הר"מ דאין קנין בדבר שא"ק אלא באינש דעלמא אבל אב לגבי בריה משתעבד ולמד כן ממ"ש ה' המבי"ט דכשם שאדם דעתו קרובה אצל בנו ומקנה לעובר שאינו בעולם כך מקנה לבנו דבשב"ל מה"ט גופיה דדעתו ש"א קרובה אצל בנו. וא"כ כ"ש דבר שא"ק דעדיפה מדבשב"ל דהא רוב הפוסקים חלוקים על הרמב"ם כן נלע"ד פשוט עכ"ל. ותמהני עליו איך לא ראה תשו' הריב"ש ז"ל ותשי' מוהר"ש הלוי ז"ל שכתבו כן וכתב אותו מסברא דנפשיה וגם לא ראה דברי ה' נתיבות משפט דדחה דברי הריב"ש הללו וכתב דאיפכא מסתברא דדבר שא"ק גרע טובא מדבשב"ל וגם דברי הר"ן ובעה"ת והגד"ת ז"ל כמש"ל

ובעיקר קישיית הריב"ש ומוהרש"ל ז"ל על הר"מ ז"ל שהקשו דלמה בדשא"ק כתב דבשעת נישואין מהני ובדשלב"ל אף בשעת נישואין לא מהני נלע"ד לתרץ עפ"י מ"ש הרב"ח באה"ע סי' נ"א דשם הביא הטו"ר דין זה שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה וז"ל ומ"ש משם הרמב"ם שצריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבשב"ל נראה דכיון דקאמר כמה אתה נותן לבנך כו"כ וכו' משמע דכל אחד אומר אני נותן כך יכך ובלשון זה ודאי דאין אדם מקנה דבשב"ל אבל אם היה מחייב עצמו לבנו ובתו בכך וכך יכול להתחייב אף בדשב"ל ע"כ. וא"כ שם בה' מכירה פי"א שכתב הר"מ הפוסק עם בת אשתו וכו' דמתחייב בדשא"ק כיון שהיא בשעת נישואין היינו דנתחייב לזון את בת אשתו בלשון חיוב וכן מוכח מדבריו שכתב אחר המחייב עצמו בדשא"ק וכו' כתב ולמה הפוסק עם בת אשתו וכו' דנראה דפסק עמה לזון את בת אשתו בלשון חיוב כמ"ש בתחילת זאת ההלכה המחייב עצמו וכו' ואף שנראה קצת דוחק ממ"ש בסו"ד דהדבר וכו' הנקנין באמירה דמשמע דבאמירה לחוד שנשא מ"מ יען הקו' היא עצומה נוכל לסבול איזה דוחק לישבה ע"ד מ"ש הגה"ת להריב"ש

ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי במה שראתה עיני לה' פני משה ז"ל בח"ג סי' ל"ג דכתב על מה דעלה ונסתפ"ק במי שנתחייב דכל מה שיוריד ראובן מבעלי חובו' שיתחלקו ביניהם דהיינו שיתן לו כך וכך למאה ושאל השואל שנתחייב בדשא"ק והשיב הרב ז"ל דחייב שמעין ליתן חלקו כיון שנתחייב לחבירו לתת לו סך כך למאה מכל מה שיוריד מבע"ח מלבד שהסך הוא דבר קצוב דהיינו כך למאה כמ"ש הרשב"א ז"ל במי שנתחייב לתת לחבירו מאה בכל שנה כל זמן שהוא חזן או סופר דכיון דהמאה הוא ד"ק מתחייב. ועוד דבנ"ד כיון שהש"ך כל מה שחייב ראובן לכל בע"ח הוא ד"ק כנז' הרי שמה שנתחייב לתת הוא מכלל אותו הסך כל כי האי דבר קצוב מיקרי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש

ואהמ"ר לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהא כל טעמא דהרשב"א ז"ל הוא דכיון דהמאה שהוא מתחייב הוא דבר קצוב אפי' דהמשכת השנים אינו קצוב לא איכפת לן ועל זה כתב לדעת הר"מ ז"ל דמי שמתחייב לתת ממעשרו ממה שיוציא מן השדה בכל שנה ושנה דחייב דהמעשר הוא קצוב א"כ נדון הרב ז"ל לא דמייא להאי דעיקר השעבוד ששעבד שמעון אינו קצוב הן אמת דהחובות הם ידועות אבל עיקר השעבוד ששעבד לתת לו כו"כ לק' ממה שיורידו לו מבע"ח אינו קצוב דאינו יודע כמה יורידו לו הבע"ח כדי להתחייב דהא עיקר החיוב שהוא כו"כ לק' אינו קצוב א"כ לא מבעיא לדעת הר"מ ז"ל דלא אתיא אלא אפי' לדעת הרשב"א נמי לא דמי דאלו נדון הרשב"א ז"ל עיקר החיוב שהוא המאה קצוב מה שא"כ נדון הרב ז"ל דעיקר השעבוד שנתחייב לתת לו אינו קצוב

ולענ"ד נראה דנדונו של הרב דומה ממש למ"ש הרמב"ן ז"ל לדעת הר"מ ז"ל למי שנתחייב