זרע יעקב פה

תאכל ממנו ר"ל הלא ידעת מ"ש הפו' דכששינה לא נאמר דין פ"ב פטור ואתה ששנית חייב: דרוש ב' למעלת הצדיקים

איתא בויקרא רבה פ' קדושים ז"ל רב הינא ור' ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבטלי המצות אצל בני תורה בג"ע ואית לן תלת קראי חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה. ב' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. והדין עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר. עכ"ל. והנה במאמר הלז כבר דשו בו רבים וכל אשר בתוכו יתמה דלמה קפיד תנא לאתויי תלת קראי והלא כבר נשמע מעלת יקר תפארת בעלי מצות והוא באחד בצל החכמה בצל הכסף ומאי ואומר. ועוד דבקרא עצמו קשה באומר וכי בצל החכמה וגו' דנראה כי שווים הם בטעמם ואח"כ אמר ויתרון דעת החכמה דמורה כי החכמה היא העולה בגרם המעלו' דרבנן. ובפסוק הב' ג"כ קשה דלמה נקט באשרי אנוש יעשה לשין עשייה ואח"כ ובן אדם יחזיק בה לשין חזקה ועוד במ"ש שומר שבת יגו' דלמה נקט שמירת שבת יותר מכל המצות שבתורה. ועוד ק' דבתחילה נקט אניש דהוא איניש דעלמא ואח"כ אמר ובן אדם דהוא אדם הגדול בענקים. ועוד בפ' ג' דהוא עץ חיים וגו' צ"ל דנכנס בל' מחזיק ויצא בלשון תומך

ולהבין כונת המאמר נלע"ד בהקדים מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה וז"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל

והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו לר"ל מאותה משנה וסייעו לר"י והיו סבורין שאינם כשטרי פסי' ור"ל הוא שהעמיד אותה בכך וכשמעיין יפה הכל דרך אחד הוא עכ"ל. וביאור דבריו אלו שכתב וכשתעיין יפה הכל דרך א' עיין להלח"מ ז"ל שביאר אותו בזה האופן והוא שבש"ס אמרו האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אומר חייב ור"ל אמר פטור והקשו ה"ד אי דא"ל אתם עידי מאי טעמא דר"ל אי דלא א"ל מ"ט דר"י אלא דלא א"ל אתם עידי אלא דא"ל חייב אני לך בשטר וכו' והדר הקשו תנן הנושא את האשה וכו' חייב לזונה מאי לאו כי האי גוונא וקשייא לר"ל ותירץ לא התם איירי בשטרי פסיקתא ולכך מהני וכו' וזהו שהשיג הראב"ד שהרי בגמ' הקשו וכו' וכשתעיין יפה הכל דרך א' כלומר דאפילו לפי סברתו דבעינן דבר קצוב תמצא דהפוסק לזון ה' שנים נק' דבר קצוב כמו אם היה פוסק לתת לה מנה וכחלוקות הקודמות דאיירי בד"ק האומר לעדים וכו' וכוונתו היא כי החלוקה הזאת היא כראשוני' וכי' יע"ש מ"ש עוד בזה ועיין לה' פרי האדמה מ"ש בזה

וה"ה ז"ל ביקש ליתן טעם לדעת הרמב"ם וביאור דבריו עיין להפה"א ולה' גד"ת בשער ס"ד יע"ש ולבסוף העלה דלדין המחבר איני יודע ראיה ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הם כדברי הראב"ד ז"ל דליכא חילוק בין דבר קצוב לשאינו קצוב ופשיטה זו קיימו כל הפוסקים הטו"ר והשו"ע יע"ש

ומר"ן ז"ל בכספו הטהור כתב וז"ל ואני בינותי בספרים דנפקא ליה מדאמרינן בגמ' בפ' הנושא דק"ב דכיון דבנות לא הוו בשעת קנין אעפ"י שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעו לאשכוחי בנות בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה והדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקנין מהני בדבר שאינו קצוב למה ליה לאוקמה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מיניה אלא ודאי משמע דקנין לא מהני אלא בשעת קידושין מפני שאינו דבר קצוב עכ"ל

ואחרי לחיכת עפרות זהב לו קשיא לי טובא דאיך אפשר לאוקומיה בילדה והתנה עמו וקנו מידו וכו' דהלא כשילדה בעודה נשואה עמו סמוך ללידתה חל עליו לזון את בתה מתנאי הכתובה וא"כ מה הנאה שיש לה וא"ת דהיא רוצה בתקנת בתה ליפות כחה כדי שתהא ניזונת ממשעבדי התנית עם בעלה וקנו מיניה דאי משום תנאי כתובה אינה ניזונת אלא מבני חרי והשתא ניזונת ממשעבדי זה אינו וא"א לומר כן דהא כתב הר"ץ ז"ל שם בפ' הנושא דבנות אעפ"י שקנו מידו לא מיהני שתהי' נזונות ממשעבדי דהא טעמא שאמרו בגמ' דבנות אינם נזונות ממשעבדי הוא משום