זרע יעקב פב

או מיראה פטור ע"כ

והשיג עליו הראב"ד ז"ל דבגמ' הולכין יתד מאהבה ומיראה ואנו מפרשים מאהבת אדם או מיראת אדם ולא מאהבת ע"ז ולא מיראתה. ומר"ן כ"מ ז"ל תי' וז"ל דרבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואנוס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפי' לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת ע"ז ומיראתו ממנה

ולכאורה נתקשיתי טובא במ"ש דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב דהא קיי"ל בע"ז יהרג ועל יעבר ואין לך מיראה גדול מזה. ושו"ר דלא קשה כלל והוא שכתב רבא בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ד דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבר ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין איתו ואצ"ל שאין ממיתין אותו ב"ד וכו' ומעתה לק"מ והוא פשוט

עוד כתב שם מר"ן כ"מ ז"ל וכתב עוד הריב"ש ז"ל ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פי' הרמב"ם ז"ל במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כת להרע או להטיב אעפ"י שאין מקבלה באלוה חייב ובזה לא הוה פטר רבא דרוב ע"ז שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב ומתוך כך עובדים אותה וע"ז הוא שהזהירה התורה אלא הפי' הוא כמו שפי' רש"י והראב"ד ז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם וכו' יע"ש

נמצא כפי"ז דלפי' הרמב"ם דס"ל דלא הוי פלוגתייהו באהבת אדם וביראת אדם אלא מאהבת ע"ז ומיראתה א"כ מאהבת אדם ומיראת אדם מוסכם לד"ה דהוי מותר אבל לפי' רש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דפליגי מאהבת אדם ומיראת אדם א"כ מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז אפי' לרבא ס"ל דאסור

עוד נקדים מ"ש הרב נחלת בנימין במצוה ר' ר' ב' דמצא כתוב משם אדם גדול דחטא אדה"ר היה כפירה ביחידו של עולם כי ניסת והודח מנחש לאמור והיתם כאלהים ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו ש"ע וכו' יע"ש נפלאות מתורתו. וכן כתב עוד במצוה קי"ו סי' ל"ו דאילן שאכל ממנו אדה"ר נעבד היה מאדם יעש"ב. וכן כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' בראשית. וכמו כן זכורני דראיתי בילקוט חדש דעה"ד האוכל ממנו היה נוטה מטוב לרע יע"ש

וזה יהיה כונת המאמר בסנהדרין דל"ח ע"ב וז"ל א"ר יהודה א"ר אדה"ר צדוקי היה שנ' ויאמר לו איכה אן נטה לבך רב נחמן אמר כופר בעיקר היה שנא' וכו' והוא תמוה דהיכן מצינו בתורה דאדה"ר כפר בעיקר לא מצינו כ"א החטא שאכל מעה"ד ותו לא ולפי"ה דכבר כתבנו דבאכילת עה"ד היה כפירה ביחידו ש"ע והיה בו ענין ע"ו עד שנעשה האילן נעבד שהאמין דמזה אכל וברא העולם באופן דאכילת עה"ד היה בו ענין ע"ז

עוד נקדים מאי דאיתא בתרגום ירושלמי על פסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל פי' וחזת אתתא ית מלאכא דמותא ודחילת מיניה ונקטת מאינביה ואכלת

ומעתה נבוא אל המכוון והוא דהנחש ס"ל כסברת הרמב"ם דאביי ורבא פליגי מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז וקי"ל הלכתא כרבא דאמר פטור ומשו"ה קאמר לה הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו וסיבת מניעת האכילה הוא מפני שעץ זה נוטה אתכם לרעה אפי"ה יכולים אתם לאכול ממנו שאפי' אם תהיו נוטים לרעה ותהיו עובדי ע"ז שרי והיינו מאהבת ע"ז ומיראת ע"ז והכא נמי יכולים אתם לאכול מאהבת העץ כי טוב הוא וגו' ונחמד העץ וגו' והרי זה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל העובד ע"ז מאהבה כגון שחשק בצורה זו שהיתה נאה ביותר וכו' פטור וקיי"ל כהרמב"ם ז"ל בדיניה

אמנם האשה סוברת כס' רש"י והראב"ד ז"ל דס"ל דפי' מאהבה ומיראה היינו מאדם אבל מאהבה ויראה דע"ז לכ"ע אסור ומשים הכי אמרה מכל עץ הגן שאינם נוטים לדרך רעה שרי לן למיכל אבל בעץ הדעת טוב ורע אמר אלהים לא תאכלי לא תגעו פן תמותון ומדאמרה הכי ס"ל דכונת ה' הוא כסברת רש"י והראב"ד דדוקא מיראה ומאהבה דאדם הוא דשרי אבל מיראת ע"ז או מאהבתה בין לרבא ובין לאביי חייב ומשו"ה הזהיר לנו יותר על עה"ד אפי' נגיעה לאשמעינן דהלכתא כס' רש"י והראב"ד

והנה כשראה הנחש דס"ל כדעת רש"י והראב"ד דדוקא מיראת אדם ואהבת אדם הוא דשרי מה עשה הראה לה המלאך המות להפחידה ודחילת מיניה אז אמרה ליכא מקום לאסור אכילתו שהרי בין לס' רש"י והראב"ד דס"ל דפליגי אביי ורבא ביראה