זרע יעקב פא

הוא ששייר והשאר ללוקח ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום ע"כ וכן פסק הטור והש"ע בסי' רי"ו סעי' ג' יעש"ב

והנה אפשר לדמות ענין זה שלקח הקב"ה לאדם והניחו בג"ע ונתן לו רשות שיאכל מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת טו"ר דשייר לעצמו דהרי זה דומה לדין שכתבנו דמי שמכר שדה לחבירו וה"ה אם נתן לו במתנה ואמר לו לבר מדיקלא פלניא דחזינא אי דיקלא טבא הוא שייורי שיריה זה דוקא והשאר קנה הלוקח כל שאר דיקלא ואי דיקלא בישא היא כ"ש הנך הטובים דשייר לעצמו ולא קנה הלוקח מן הדקלים כלום והגם דהתם ענין דיקלי טבא או בישא פי' הוא דאם עושה פירות הרבה נקרא דיקלא טבא ואם עושה מעט פירות נק' דיקלא בישא הכא לענין דרשא יש לפרש ענין טבא ובישא באופן אחר דהיינו אם כדברי הקב"ה שאמר דאם יאכל ממנו ימות נק' דיקלא בישא דאין לך ביש גדול מזה ואם כדברי הנחש שאמר כי יודע אלהים וכו' דמזה האילן אכל וברא העולם נקרא דיקלא טבא דאין לך טוב מזה האילן וכו'

נמצא דאי אמרי' דעה"ד נק' דיקלא טבא כמ"ש הנחש כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים וגו' אז יכול אדה"ר לאכול מכל עץ הגן שכן הוא הדין דאם אמר לבר מדיקלא פלניא חזינין אי דיקלא טבא הוא זה לבד שייר לעצמו והשאר דיקלא קנה הלוקח ואי אמרינן דעה"ד נק' דיקלא בישא כמ"ש הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות אז אינו יכול אדה"ר לאכול מכל עץ הגן דהכא קי"ל האומר לבר מדיקלא פלניא והוא דיקלא בישא כ"ש הנך הטובים ממנו דשיירם לעצמו דה"ק אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי

ובכן נבוא אל כונת הפסיקים והנחש היה ערום וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן והיינו כמו שפירש"י ז"ל שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן והכונה דבא להוכיח לאשה דעה"ד אינו אילנא בישא כמ"ש הקב"ה דהאוכל ממנו ימות אלא אדרבא הוא אילנא טבא דמזה אכל וברא העולם ולז"א שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן דאם לא התיר לכם לאכול מכל עץ הגן אז האמת אתו דעה"ד הוא אילנא בישא ומשו"ה לא הותר לכם לאכול משאר אילני הגן דהכי ק"ל האומר וכו' לבר מדיקלא פ' אי דיקלא בישא הוא לא קנה משאר הדקלים כלום משו"ה שאל שמא אמר וכו'

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון הכונה דבאת להשיב על שאלתו ששאל לה שמא אמר לכם וכו' ר"ל שלא הותר לכם לאכול משאר אילני הגן השיבה היא דאינו כן דהותר לנו לאכול מכל עץ הגן זולת מעה"ד דוקא דאיכא מיתה

אז אמר הנחש לא מות תמותון כי יודע אלקים וגו' כונתו לומר לה דלא כמו שעלה על דעתיך דהאוכל מהאילן ימות דהוא אילנא בישא דא"כ לא היה לכם התיר לאכול משאר אילנות דהאומר לבר מדיקלא פ' והוא ביש לא קנה משאר הדקלים כלום ואתה אמרת מכל עץ הגן נאכל אלא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו וגו' דהא מאילן זה אכל וברא העולם א"כ אין לך אילן טוב יותר מזה ומזה הטעם הוא דהותר לכם לאכול מכל עץ הגן דהכי קי"ל דהאומר לבד מדיקלא פ' והוא דקל טוב ומשובח קנה השאר הלוקח ואין לך ראיה גדולה מזה

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ר"ל ראתה דבריו של נחש והאמין בו דיפה דיבר כי טוב העץ למאכל כי טוב דיקא דנק' אילנא טבא ואינו אילן ביש כמ"ש הקב"ה דהאוכל ממנו ימות מההכרח שעשה לו כמ"ש ואז מיד ותקח מפריו ותאכל דעתה הוברר הדבר דאינו אילנא דמותא ואין פחד מהמיתה ואדרבא הוא אילן טוב ותתן גם לאישה עמה והוא ג"כ ויאכל מטעם זה דליכה אימת מות. והקב"ה בא להוכיחו וא"ל המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול וגו' הכונה דאפי' את"ל לפי דעתך דהבנת דליכא מיתה והוא אילן טוב אפי"ה איך לא חששת לעבור על ציוויי אשר צויתיך דהי"ל לקיים ציווי ולא הי"ל לשמוע לקול מלחשים

או יאמר באופן אחר בהקדים מאי דגרסי' בסנהדרין דס"א ע"ב וז"ל איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא. ופירש"י ז"ל מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות עכ"ל

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ע"ז ה"ו כתב וז"ל העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או בא' מארבע עבודות מאהבה