זרע יעקב פ

על הזתים ועל הענבים שלהן ע"כ ועיין מ"ש מר"ן כ"מ נמצא דבהקדש אסור המשקה היוצא ממנו כמו הפרי עצמו ולא אמרי' בזה שתיה לאו בכלל אכילה היא א"כ כיק דאילן זה יש לו דין הקדש גם המשקה היוצא ממנו אסור ובפרט שהיו ענבים דבענבים לוקה גם על שתייתו משו"ה חזר להוכיחו כי שמעת לקול וגו' וטעית בדין

ויתכן לפרש עוד כונת הפסוקים בענין זה דשתיה בכלל אכילה אי הוי או לא והכונה דהנחש ס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה א"כ מה שאסר להם הקב"ה היינו דוקא אכילה ולא שחיה ובטענה זו בא אצל האשה לפתותה והוא שמצא ג"כ ראיה מדברי הקב"ה דלא אסר להם אלא אכילה ולא שתיה מלבד דלמ"ד שתיה לאו בכלל אכילה הותר להם לאכול והיינו ממ"ש לו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו דבשאר אילנות כפליה לדיבוריה וקאמר אכל תאכל דמשמע בכל מילי בין בדרך אכילה ובין בדרך שתיה אבל בעה"ד אמר לא תאכל ולא כפליה לדיבוריה א"כ מה שאסר לכם הוא דוקא אכילה ולא שתיה דשתיה לאו בכלל אכילה היא

וז"ש הנחש אף כי אמר אלהים דהיינו איסור זה דאכילת עה"ד מ"מ היינו דוקא לא תאכלו ר"ל אכילה אבל שתיה מותרת שתיה לאו בכלל אכילה וראיה לזה דהקב"ה לא אסר לכם אלא אכילה אבל שתיה התיר לכם הוא מכל עץ הגן ר"ל מההתר שהתיר לכם מכל עץ הגן דאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל וכפליה לדבוריה לומר דבכל אופן הותר בין בדרך אכילה ובין בדרך שתיה אבל בעה"ד אמר לא תאכל לבד ולומר דאכילה דיקא אסור ולא שתיה

והיתה תשובתה של האשה דאה"נ דהדין עמך כמ"ש דבשתיה מותר אמנם אין אנו יכולים לשתות דבשלמא בשאר אלנות יכולים אנו לעשות כן מכל עץ הגן אכל נאכל בין באכילה בין בשתיה אבל בעה"ד אין אנו יכולים לשתות ממנו מאחד דהי"ת אמר לא תאכל ולא תגעו בו וכיון דאסר לנו נגיעתו היאך יכולים אנו ליקח הפרי ולסחוט כדי לשתות המשקה דירא אני מגשת אליו דה' אמר פן תמותון בנגיעה ג"כ

אז אמר הנחש מצאתי מקום להטעותה דהיינו דדחפה ונגעה באילן ולא מתה וא"ל כשם דאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה בשתיה משום דמלת לא תאכלו לא נפקא לן איסור שתיה ומ"ש אלקים פן תמותון ה"ט כי יודע אלקים וגו' דהא מאילן זה אכל וברא העולם

והיא גם היא האשה דעתה קלה ראתה דבריו של נחש וחששה להם וזהו ותרא האשה כי כן היה דמחמת היותו טוב העץ וגו' ונחמד להשכיל הוא מה שציוה ה' ומיד ותקח מפריו דהיינו המשקה היוצא מהפרי דסחטה ענבים ושחתה מטעם דשתיה לאו בכלל אכילה ומהאי טעמא נמי ותתן גם לאשה והוא ג"כ ויאכל מטעם זה דסבר וקיבל דעתה

ולזה כששאל לו הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ויהי כמשיב אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ דהיינו מן המשקה היוצא ממנו ומחמת זה הוא דאכלתי יען דס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה ואתה אמרת ומע"ד לא תאכל אכי' דוקא

אמנם הקב"ה חזר להוכיחו וא"ל כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו וגו' כונתו לומר לו דמלבד דאנן קי"ל כמ"ד דשתיה בכלל אכילה א"כ אתה חייב עוד בה דאפי' את"ל דהלכה כמ"ד שתיה לאו בכלל אכילה כנדון דידן מודה דחייב גם בשתיה והט' דאני צויתיך ומעה"ד טו"ר לא תאכל ממנו דמשמע אפי' שתיה בכלל דהיינו כל היוצא ממנו והמשקה יוצא ממנו א"כ אליבא דכו"ע אתה חייב

ובזה יתורץ הקושיא שהקשה ה' לקט יוסף בערך אדם סי' ג' דלמ"ד שחיה לאו בכלל אכילה היא למה נענש אדה"ר מאחר שלא אכל וכו' דלפי האמור לק"מ דהכא שאני דהקב"ה אמר לו לא תאכל ממנו דתיבת ממנו משמע דבא לאסור לו גם המשקה היוצא ממנו. שו"ר לה' טירת כסף ז"ל שפי' פסוק' אלו בענין זה דשתיה בכלל אכילה והרואה יראה שאין דרכי דרכו דרך הקדש כלל

עוד אפשר לפרש מקצת פסוקים אלו בהקדם מאי דגרסי' במ' בתרא דס"ט ע"ב וז"ל האי מאן דזמבן ארעא לחבריה ואמר ליה לבר מדקלא פלניא חזינן אי דקלא טבא הוא שיורי שייריה אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך. ופירשב"ם אי דיקלא טבא שטוען פירות זה לחודיה שיירה דדעתו ליהנות מפירות שדהו פורתא וקנה הלוקח כל השאר דיקלי ואי דיקלא בישא הוא דאינו טוען פירות הרבה כ"ש הנך הטובים ממנו שייכו לעצמו דהכי קאמר אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי וכו' ע"כ

וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' מכירה הי"א וז"ל המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וא"ל חוץ מדקל פלוני אם דקל טוב ומשובח הוא אותו הדקל לבדו