זרע יעקב עט

בכרם רעך ולא של הקדש ופירש"י ולא של הקדש אסור לאכול. ופסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שכירות ה"ו ובה' מעילה פ"ח ה"א וז"ל הפועלים שהן עושים בהקדש אעפ"י שפסקו עמהם מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות ע"כ

עוד נקדים מ"ש בס' תולדות יצחק ז"ל דאדם וחוה היו סוברים דמה שציוה להם הקב"ה שלא יאכלו מעה"ד היינו כדי שלא יבואו ליגע בעה"ד יען שהיה נטוע במקום קדוש באמצע הגן דשם הוא מקום השכינה ואינו ראוי לילך שם דומיא דאסור ליכנס במקדש וזהו שדקדקה חוה לומר ומפרי העץ אשר בתוך הגן דהיינו באמצע אמר אלהים לא תאכלו ולא תגעו וגו' כונתה לומר דמה שציוה ה' לא תאכלו הוא משום לא תגעו שאין להם רשות ליגע בו משום שהוא נטוע במקום קדוש והזר הקרב יומת זת"ד יע"ש

ובכן נבוא אל המכוון והוא דהנחש כשראה שציוהו הקב"ה דמכל עץ הגן אכול תאכל ומעה"ד דוקא לא יאכל תמה ואמר דמאחר שלקחו הקב"ה כפועל גמור שיהיה בגן עדן כמ"ש א"כ איך הותר לו לאכול מכל עץ הגן והלא קי"ל הלכה רווחת דפועל העושה בכרם של הקדש אסור לו לאכול ממנו וה"ה הכא בודאי דיש לגן עדן דין הקדש יען שהוא מכון שבתו של הקב"ה ונקרא גן ה' ונתקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מעילה ה"ח וז"ל כל דברים שנקרא שם אדון העולם עליהם נתקדש וכו' יע"ש א"כ מהראוי הוא שלא יאכל מכל עץ הגן כיון דהם קדש

וזהו מ"ש הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים מ"ש דהיינו מכל עץ הגן תאכל ומפרי עה"ד דוקא לא תאכל אני מייעץ אתכם לא תאכלו מכל עץ הגן מאחר דכל הגן יש לה דין הקדש וקי"ל דפועל העושה בהקדש לא יאכל בפירות של הקדש דרעך אמר רחמנא ולא של הקדם משו"ה אני אומר לכם דלא תאכלו מכל עץ הגן

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ר"ל דאינו כדבריך דאסור אנו לאכול מכל עץ הגן דיש לה דין הקדש אינו כן אלא מכל עץ הגן נאכל ודוקא מפרי העץ אשר בתוך הגן דהיינו באמצע הגן דשם הוא מקום השכינה יש לו דין אילן של הקדש ומשו"ה אמר אלהים לא תאכלו ממנו כדי שלא תגעו בו יען שהוא נטוע במקום קדוש ואין ראוי לילך שם כמו שאסור ליכנס במקדש שהוא מקום השראת שכינה פן תמותון דהזר הקרב יומת

אי לזאת מצא מקום הנחש להטעותה בדבריה דכיון שראה דתלה המיתה בנגיעה מה עשה דחפה עד שנגעה באילן וא"ל כשם שאין מיתה בנגיעה כך וכו' א"כ הוברר הדבר דאין מיתה באכילה ומ"ש מות תמותן היינו משום דיודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וגו'

ותרא האשה וגו' פי' ראתה דבריו של נחש וחששה להם כי כן הוא האמת דמחמת היותו טוב העץ למאכל ונחמד להשכיל הוא שאמר אלהים שלא יאכלו ואין פחד ממיתה ע"כ הכינה עצמה לאכול האמנם חששה דהגם דאין פחד ממיתה מ"מ מידי איסורא לא נפקא דכיון דאילן זה יש לו דין אילן של הקדש א"כ אסיר לאכול ממנו דמועל בקדשים

כי ע"כ פיה פתחה בחכמה ותקח מפריו ותאכל ר"ל היוצא מהפרי ולא הפרי ממש כמ"ש חז"ל דסחטה ענבים ושתתה וכונתה היתה דבהקדש כתיב וכל זר לא יאכל קדש לשון אכילה ושתיה לאו בכלל אכילה היא למ"ד וכמ"ש ענין זה ה' לקט יוסף בערך משה יע"ש וא"כ היא תפסה כמ"ד דשתיה לאו בכלל אכילה ובזה מותר כמ"ש ומטעם זה ותתן גם לאישה והוא ג"כ אכל מטעם זה דס"ל דאין איסור מעילה בשתיה

ויאמר לו ה' המן העץ אשר צויתיך וגו' פי' המן אותו העץ המיוחד שבתוך הגן שיש לו דין אילן של הקדש אכלת ומעלת בהקדש ויהי כמשיב אדה"ר האשה וגו' היא נתנה לי מן העץ פי' מן היוצא מן העץ דהיינו המשקה ואוכל משום דס"ל דשתיה לאו בכלל אכילה ובהקדש כתיב לשון אכילה מזה הט' הוא דאכלתי אבל הקב"ה ס"ל כמ"ד דשתיה בכלל אכילה והכי קי"ל הלכתא ולהכי חזר הקב"ה להוכיחו על פניו דטעה בדין וא"ל כי שמעת לקול אשתך וגו'

ואפשר עוד לומר דמה שחזר הקב"ה להוכיחם לאו"ח ולא נתרצה בהתר שעשו לסחוט ענבים ולשתות המשקה היינו משום דטעו בדבר הלכה ואין מקום להתירם והוא דגרסי' בחולין דק"כ ע"ב תניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאים מהן כמותן ע"כ ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב וז"ל הטבל וההקד' וכו' משקין היוצאים מפרותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן וכו' שלוקין עליהם כדרך שלוקין