זרע יעקב עח

אינו אוכל באחרת היכי משכחת לה. ואי הך בעיא הוי בשכרו לא' ולא בשתיהם מאי סיעתא לעולם עושה בגפן זה אינו אוכל באחרת ומתני' דמשמע מינה דהא תאינים ותאינים דומייא דתאנים וענבים אוכל הוא בששכרו לעשות בשתיהן. אלא ודאי דהך בעיא מיירי בששכרו לעשות בשתיהן ע"כ

ומעתה נבוא לכונת הפסוקים דהיותר קשה לעינים הוא דהאשה אמרה שהיה באילן זה איסור נגיעה נמי א"כ אע"ג דבנגיעה לא מתה סוף סוף האיסור העיקרי שציוה ה' כי לא יאכלו ממנו מי התירה אמנם עפ"י דרכינו אפשר שיובן בטוב טע' והוא כי הנחש הערום כשראה ציווי זה שציוה הקב"ה לבלתי יאכל מעה"ד מה מאד תמה דמאחר שהקב"ה לקח את האדם לעובדה האדמה ולשומרה והיינו כפועל גמור א"כ למה זה ציוהו לבלתי יאכל ממנו דהא בודאי דלא שכר אותו אלא לשאר אילנות לא לאותו אילן דהא כיון דאסור בנגיעה היאך יעבוד אותו אלא ע"כ צ"ל כי לא שכר אותו אלא לשאר אילנות חוץ מאותו אילן א"כ למה זה צריך ציווי לבלתי יאכל ממנו הא פשיטא הוא דלא יאכל וכמ"ש מר"ן החבי"ב ז"ל דע"כ לא מבעיא בגמ' אם עושה בגפן זה אי אוכל בגפן אחרת או לא אלא דוקא בשכרו לעשות בשתיהן אבל כששכרו לעשות בא' מהם פשיטא דלא יאכל

ולהכי אמר הנחש בדעתו כי כונת הציווי אינו אלא לאסור בעושה בגפן זה שאינו אוכל בגפן אחרת דהכי קי"ל בכל התורה ע"ד דלא שייך לעניינו אנו אומרים אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה הכא נמי אם אינו ענין לגופיה דהא לא אצטריך תנהו לעושה בזה שלא יאכל באחרת והיינו אשאר אילנות דלגופיה הא לא איצטריך וכמ"ש

וזהו מ"ש אל האשה אף כי אמר אלהים פירושו מה שגם הוצרך ליאמר לא תאכלי דהו"ל משנה שאינה צריכא היינו לאסור גם אכילת שאר אילנות כדינן דהיינו עושה בזה שאינו יכול לאכול באחרת וז"ש אף כי אמר אלהים לרבות שלא תאכלי מכל עץ הגן דאלו לגופיה אינו ענין

אמנם האשה לא הבינה כן דלאסור עושה בגפן זה וכו' הוא דאתא דא"כ הי"ל לצות לנו ציווי זה בשאר אילנות בפירוש ולא הוה בעינן שום ציווי בעץ הדעת דהיינו אומרים השתא ומה בשאר אילנות דנשכר לתרוויהו אפי"ה אמר לנו דעושה בזה אינו אוכל באחר בעה"ד שלא שכר אותנו עליו צריכא למימרא אלא ודאי דאינו כדבריך מדהוצרך לפרש בעה"ד איסור אכילה. ומאי דאייתר לך ציווי זה היינו לדעתי לרבות איסורא דנגיעה נמי דאסור לנגוע בעץ הדעת טו"ר

וזהו אומרה מכל עץ הגן נאכל ואינו כדבריך דאתא לרבות איסורא בשאר אילנות אלא שאר אילנות במקומם הם עומדים ובהתר הם ומעץ הד' טו"ר מאי דאמר אלקים לא תאכלו ממנו היינו לומר אל תגעו בו דהיינו לרבות איסורא דנגיע ואם כן לעולם לגופיה איצטריך לאסור הנגיע

והנחש הראה בזה רשעותו שדחפה וכו' והוברר הדבר כי אין מיתה בנגיעה א"כ מעתה אין לנו מקום לציוויו דא"ת לרבות עושה בגפן זה וכו' זה אינו כמ"ש וא"ת לרבות הנגיעה הא נמי ליתא דכבר הוברר הדבר דאין מיתה בנגיעה א"כ אין לנו מה לומר אלא כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם דהא מאילן זה אכל וברא כמה עולמות כמ"ש חז"ל זאת היתה שרימה אתכם באמור לכם שאם תאכלו או אם תגעו תמותו והראיה שהנגיע גילתה על האכילה

ותרא האשה דבריו אלה והבינה גם היא כי כל הדברים האלה אינו אלא שח"ו רימה אותם כדברי הנחש ואין טעם ומקום לציווי זה אם לא מחמת היותו טוב למאכל ונחמד להשכיל מיד ותקח מפריו ותאכל ומהאי טעמא ותתן גם לאישה ותאכל ולא ידעו ולא הבינו דאע"ג דבעלמא אינו צריך לאומרו הכא שאני דאיכא מיתה ומשום הכי הרבה לצוות עליו

ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת הכונה וכי בעבור שציותיך אכלת לפחות אם לא מצאת מקום לדברי הי' לך לאוסרן מדעתך מידי דהוי אעושה בתאנים שאינו אוכל בענבים משום ביטול מלאכה כמש"ל

ויהי כמשיב אדה"ר לא נטיתי לבי לדבר הזה יען כי האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואנא ס"ל דהיכא דאשתו מביאה לי כדאמרינן בגמ' דלא שייך ביטול מלאכה שרי משו"ה אכלתי אבל האמת אינו כן דטעה בדבר הלכה דמאחר דהיא בעיא דלא איפשיטא פסקוה הפוסקים לחומרא דאף ע"י אשתו ובניו אסור כאמור. ולהכי חזר הקב"ה להוכיחו על פניו דטעה בדין וא"ל כי שמעת לקול אשתך וגו'

עוד יתכן לומר בדין זה של פועל בהקדים מ"ש עוד במציעא דפ"ז ע"ב וז"ל כי תבא בכרם רעך