זרע יעקב עג

ול"מ ול"ש צדיקים ול"ש רשעים נוח להו וכו'

ובזה ניחא מאי דהיתי מצטער טובא דלא יכולתי להולמו דמלבד דק"ל כל הני דאמרן עוד קי"ל טובא בתירוצים שאמרו לחלק בין צדיק לרשע דלפי דבריהם לגבי הצדיק לא אמרי' נוח לו שלא נברא אלא אדרבא נוח לו שנברא והא ליתא דמקרא מלא דבר הכתוב זיל קרי ביה רב בקהלת סי' ד' ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. ובודאי דבצדיקים משטעי קרא דאלו ברשעים ליכא לשביחינהו להנהו דמייתי דישחקו עצמותיהם הטמאים בגהינם וע"כ בצדיקים משתעי ואפי' הכי קאמרי' בפי' דטוב משניהם את אשר עדן לא היה וגו' והיכי קאמרי התוס' דבצדיקים אמרי' נוח שנבראו ולכאורה נראה הפוך הפ' הנז'

אמנם לפי דרכינו זה שכתבנו אפשר לישב קצת והוא דהתוס' נמי לא אמרוה להאי מילתא אלא כדי לתת הבנה כל דהוא דהיינו לתת מקום קצת להס"ד דאפיק אדעתיה ר"ל לומר בואו ונתזיק טובה וכו' שבאנו דמשמע דטובה היא והנה הפוך מ"ש נוח לו לאדם וכו' אבל לעולם כפי האמת קושטא דמלתא הכי הוי דטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע וגו' כמאמר קהלת ע"ה וכדברי ב"ה שאמר נוח לו לאדם וכו' זה נלע"ד לישב

נמצא כמה וכמה גדלה מעלת הצדיקים וכמה חפץ ה' בנו להיות לו לעם סגולה שלא ישלוט שטן במעשי ידינו כמש"ה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אלא שחטאתינו היטו אלה וגרמנו מיתה לעצמינו כאשר מצאני ראינו בפרשתינו זאת כי אכילתם מאותו עץ היא שגרמה לנו המיתה כמבואר. והואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא וכ"ת

ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגו' והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טו"ר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו וגו' המין העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל וגו' ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמור לא תאכל ממנו וגו'

והנה יש לדקדק בפסוקים אלו טובא ולא נאריך בדקדוקים זולתי קצת מהם היותר קשים ראשונה למה הוצרך השי"ת לומר מכל עץ הגן אכיל תאכל וכי חיוב להם שיאכלו די לומר מעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו. ותו תי' ממנו מיותר וכמו כן ממ"ש ביום אכלך ממנו גם זה מיותר. ותו במ"ש הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן איך דיבר שקר דבר שלא אמר ה' כי בפי' אמר לו הי"ת מכל עץ הגן אכל תאכל והגם שרש"י ז"ל נרגש מזה וכתב אף כי אמר אלקים שמא אמר לכם לא תאכלו מכל עץ הגן והרבה עליה דברים כדי שתשיבני ויבא לדבר באותו עץ מ"מ קשה למה לו להרבות דברים ללא צורך. ותו קשה במה שהוסיפה חוה מדעתה לומר ולא תגעו בו מנ"ל להוסיף מדעתה דבר שלא אמר ה' ומי שאל מאתה אי אסירא או שרייא. ותו קשה בתשו' הנחש בזה לא מות תמותון וגו' דאטו בידו הי' כי לא ימותו. ותו במ"ש כי יודע אלקים וגו' דמה נתינת טפם הוא זה אדרבא משום שיודע שיפקחו עיניהם ציום שמות ימותון אם יאכלו ממנו ותו במ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' דמנה ידעה וראתה ראיה זו. ותו ק' היאך לא שת לבה על ציוויי ה' בשביל דברי הנחש וכמו כן קשה על אדה"ר יציר בפיו של הקב"ה איך עבר אמימרא דרחמנא ואכל מעץ הדעת. ותו במ"ש האשה אשר נתת וגו' דלמה ליה להאריך כ"כ בדברים והי' די שיאמר האשה נתנה לי ומאי מן העץ ואוכל דאטו מי לא ידענו שמן העץ היה ולא ידענו שאכל. ותו"ק במ"ש הקב"ה לאדם כשבא להוכיחו על פניו א"ל כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא האכל ממנו וגו' דהנה ידוע דכל מלת לאמר הוא לאמר לאחרים וכאן נראה שאין שום שייכות ת לזה והול"ל כמ"ש לעיל מניה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ולא אמר אשר צויתיך לאמר לבלתי וכו' וכמו כן קשה במ"ש בתחי' ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מאי לאמר ויובן הכל בין כמה אופנים שנפרש בס"ד

זה יצא ראשונה ולע"ד דאפשר שהדברים מגיעים