זרע יעקב עא

עוד נקדים מ"ש רבינו ז"ל בע"ח שער מ"ן ומ"ד פ"א ופ"ב דבכל פעם שיש זיווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצו' הק' בבחי' מ"ן למעלה ואז יתחברו עמהם מ"ד ונעשה הזווג ובלא זה אין שום זווג למעלה רק ע"י העלאת מ"ן. עוד כתב בש' הכללים פ"א ובכ"מ דפעולה זו עושים הצדיקים במיתתן כשהם נפטרים מן העוה"ז עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהם לצורך מ"ן של רחל להזדווג ז"א בנוקבה ויותר עושה הצדיק בעת שיוצא נשמתו מן הגוף כי אז הנשמה בלי לביש הגשמי ונכנסת בתוכם ומשברת הקלי' ומלקטת ניצו' ומעלה אז יותר מכל מה שהעלה בחייו וז"ש גדולים צדיקים וכו'

מעתה מצינו טעם לשבח עמ"ש היו גשמים מזלפי על גבי מטתו סימן יפה הוא לו והיינו דכבר כתבנו דענין הגשמים הם אורות עליונים דהיינו מ"ד היורד מלמעלה מן השמים וכנגדם עולים מהארץ מ"ן שהם הניצו' שבקדושה והיינו בחי' הזווג. וכבר כת' דאין שוה זווג אם לא ע"י העלאת מ"ן של מעשה הת"ח ועיקר עלית מ"ן הוא בשעת פטירת הצדיקים מהעוה"ז וא"כ כשהיו הגשמים יורדים ע"ג מיטתו זהו הוראה דהאיש הלזה הוא צדיק והיה בו כת בשעת פטירתו להעלות ניצו' הק' לצורך מ"ן להזדווג והראיה לזה הוא הגשמים היורדים שהם המ"ד וכו' המורה על בחי' הזווג וזה לא יתכן שיהיה למעלה שום זווג בלא העלאת מ"ן ובודאי אנו אומרים דזה העלה מין בשעת פטירתו וכו' ולזה הוא סימן יפה לו דיודעים העולם דזה היה צדיק וזהו ג"כ כוונת מאמרינו מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר והרי הוא כמבואר ודו"ק

עוד יש לי לעמוד מדברי המאמר הנז' במ"ש מתיבי השמים מספרים כבוד אל וגו' על מה שראיתי למר"ן החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי לאוין ד' ד"ה ע"א שכתב דאין דרך התלמוד לומר איתיביה או מתיבי כשמקשה מן הפסיק ע"כ יע"ש. ואהמ"ר תמהני עליו דלא במקום א' ולא בב' מקומות מצינו בתלמוד שאמרו איתיבי או מתיביה כשהקשו מן הפסוק אלא בשבעה מקומות מצינו בתלמוד שאמרו איתיביה או מתי' כשהק' מהפסוק

זה יצא ראשונה במאמרינו זה שאמרו מתיבי השמ' מספרים כבוד אל וגי'. וה'ן שני במסכתא זאת דק"ו ע"ב וז"ל איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע הכהן וגי' ואל השלשה במ' סנהדרין דל"ז ע"ב וז"ל איתיביה חזקיה אחיו ותפתח הארץ את פיה וגו' ואת רב"ע במ' דנדרים דנ"ה ע"א וז"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן וגו'. וחמשיתו במ' זבחים דקי"ג ע"ב איתיביה מכל אשר בחרבה וגו' ואת הש"ש במ' יומא דס"ו ע"ב איתיביה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. שבעה אלה במ' ע"ז דנ"ד ע"א וז"ל מיתבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' הרי בהדיא דבז' מקומות מצינו בתלמוד שאמרו לשון איתיביה ומתיבי כשהק' מהפסוק ואיך כתב דאין דרך התלמיד לומר כן ושבעה דרכים נסו מפניו וצ"ע

איך שיהיה נמצא כמה גדלה בריאתן של צדיקים עד היותם יותר ממעשה שמים וארץ ולא כן הרשעים כדאשכחן דכתבו התו' אפלוגתא דב"ש וב"ה כמו שנבאר בע"ה והוא דגרסי' בעירובין די"ג ת"ר שתי נים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה בבריאת האדם הללו אומרים נות לו לאדם שנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שלא שנברא והיא סברת ב"ה וקמא הלכתא כב"ה וכתבו התוס' וקשה דאמרי' בע"ז ד"ה בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלא הן לא חטאו לא באנו לעולם ותי' דיש חילוק בין היכא דהוא צדיק להיכא דאינו צדיק. דכשאינו צדיק אז אמרי' ניח לו לאדם שלא נברא אבל כשהוא צדיק אשריו ואשרי דורו יע"ש

ואני עני נוראות נפלאתי ולא ירדתי לסוף דעת התוס' דמה באו לקבוע קושיתם כפי הס"ד דמעיקרא דאטו לא ראו מאי דמסקינן התם דלאו דוקא לא בנו אלא כאלו לא באנו א"כ מאי קושייא והגם שכבר תירצו שם ובע"ז בסוף דבריהם דכפי האמת דהיינו להמסקנא דכאלו לא באנו ל"ק מידי יע"ש מ"מ מה ראו על ככה לקבוע קושייתם בדברי הס"ד

והנה כדי לבא אל תכונתו צריך אני להקדים הבנת ההיא דע"ז ד"ה וז"ל אר"ל בואו ונחזק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באני לעולם שנא' אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו'. למימרא דאי לא חטאו לא היו מולידי פי' דהיו כבני ה' והכתיב ואתם פרו ורבו ומשני עד סיני תו פריך והכתיב זה ספר תולדות אדם וגו' וכי ספר היה לו לאדה"ר אלא מלמד שהראה לו הקב"ה דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו כיון שהגיע לדורו של ר"ע שמח בתורתו ונעצב במיתתו וכו' ומשני לא תימא לא באנו לעולם אלא כמי שלא