זרע יעקב סד

מכרמי כמ"ש רז"ל לזה השיב לו משה אל נא תעזוב אותנו נא דייקא כלומר לא דמי נדון זה לדין פיעל דעלמא דשאני הכא דאיכא פסידא שכבר בירר ופירש דבריו בהדייא שהוא רוצה שדות וכרמים כמו שיש לו בארצו דאדעתא דהכי הוא דהולך עמהם ווה דומה לאיצטלית דצריך ליתן לו האיצטלית דוקא ולא דמים למאי דאמרינן משים הרווחה קא מכוין והא קא רווח דהכא הא גלי דעתיה שאם יתנו לו דמים הפסד הוא לו ולא ריוח וא"כ עכשיו שגלית דעתך שאתה רוצה החפץ בעצמו דהיינו דושנה של יריחו וביאתך עמנו אדעתא דהכי הוא אין אנו יכולים לחזור ולכן אל נא תעזוב אותנו ובשביל כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר והיתה לנו לעיניים והיה כי תלך עמנו אנחנו חייבים ליתן לך החפץ בעצמו כמו שהתנית עמנו בפי' דהיינו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו ההוא דייקא דהיינו גוף הדבר בעצמו והטבנו לך ולא דבר אחר ודו"ק

ובזה אפשר שיובנו פסוקי הכרוז בשמואל א' סי' י"ז ויאמר איש ישראל וגו' והיה האיש אסר יכנו וגו' ואת בהו יתן לו וגו' ויאמר דוד וגי' מה יפשה לאיש אסר יכה יגו' ויאמר לו העם כדבר הזה וגו' ויאמר כדבר הזה וישיבהו העם דבר כדבר הראשין ע"כ והדקדוקים ידועים והכונה דדוד נתפחד עמ"ש ואת בתו יתן ואפ' שיחזור בו ויתן לו ממון ערך דמי בתו כמו שכן הדין בפועל דעלמא לזה חזר ושאל מה יעש' וגי' ויאמר לו העם כדבר הזה ר"ל הדבר הזה דוקא ולא דבר אחר וחזר עוד פ"א ושאל והשיבו לו כדבר הראשון כ"ז לגלות דעתו שרצינו בזה דוקא ולא בדבר אחר והן הן זכרון דברים לעה מצוא ועדיין צריך לעיין במפרשים

עוד אפשר לפרש כוונת פסוקי חובב בהקדים מ"ש מוהרשד"ם ז"ל בסי' קי"ח בשם המרדכי ז"ל בפ' זה בורר בשם תשו' מוהר"ם ז"ל ראובן שאמר לחבירו חלמוד תורה לבנך ואתן לך כך וכך פטור ראובן דבלאו הכי מוטל עליו לקיים המצוה המוטלת עליו עכ"ל

ומזה דן מוהרשד"ם ז"ל על מעשה שבא לפניו על ראובן שהי"ל קרוב נטמע בין הגויים וחילה ראובן פני קרובו שיצא מתוך ההפכה לחסות תחת כנף השכינה. והקרוב המשומד א"ל שאם את הדבר הזה יעשה שיתחייב להשאילו כי"כ פרחים לזמן ב' נים ולקיום הבטחה זו שיתן בידו משתה ש' פרחים שאם לא יקיים ראובן חייובו שיפסיד אותם המעות ואם ככה יעשה לו ישוב ליהדותו ונתרצה ראובן בכך וכתב לו שטר חיוב פ"ז וכו'

ועלה בהסכמה הרב ז"ל מהך תשובה דמוהר"ם ז"ל דראובן פטור מחייובו שנתחייב להשאילו ולא עוד אלא שחייב קרובו הנז' להחזיר לו הש' פרחים שנתן לו על קיום הבטחתו דכל מי שמתחייב לחבירו בעבור שיעשה חבירו דבר שחייב מן הדין לעשותו פטור המתחייב דבלא"ה מוטל עליו לקיים המצוה המוטלת עליו כמ"ש דמוהר"ם עכ"ל

והרב החסיד ז"ל בס"ה שי' בפ' תזריע כתב וז"ל ונראה פשוט דהך תשו' דמוהר"ם ז"ל היינו דוקא במצוה דלא רמייא אלא עליה דידיה ולאו אכולי עלמא כענין תלמוד תורה לבנך ואתן לך כו"כ שהיה לדין מוהר"ם ז"ל אבל במצוה דרמייא אכ"ע אם נזדמן לו ולא רצה לקיימה אלא בשכר חייב המתחייב

וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' ב"י סי' תקנ"ו שהביא דברי הרשב"ץ ז"ל שכתב בהא דמי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעביריני דאמרי' דאין לו אלא שכרו דטעמא דמלתא כיון דמפני דוחק השעה פסק עמו מצי א"ל משטה הייתי בך. ולפי"ז רופא שרפוהו והתנה עמו שכר הרבה נוטל מה שהתנה שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה

ויש מי שפירש דטעמא דמתני' דמי שהיה בורח וכו' היינו משום דחייב הוא להצילו ומשו"ה אין לו שכרו אלא כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא דכל מ"ע דרמ"א אכ"ע. אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוצי' מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו וכו' ע"כ

עלה בידינו מן האמור דראובן שאמר לשמעון עשה מצות זאת ואני אתן את שכרך ראובן פטור כיון דבלא הכי מוטל עליו לקיים את המצוה ומצי א"ל מדאוריית' חיובי מחייבת. אמנם מצינו בתרי אנפי חיוב לראובן לשלם חדא דלא אמרי' דפטור חלא במצוה דמוטל על שמעון דוקא כגון ת"ת לבנך דה"א מצוה דרמייא עליה אבל המצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימ' אלא בשכר חייב המתחייב לדעת הרש"י ז"ל הגם דמדברי מוהר"ם ז"ל ליכא הוכחא דדבריו באו סתומים

ועוד דאם חכמתו מכר לו חייב לשלם לי כפי מה שפסק עמו לדעת הרמב"ן ז"ל בדין רופא דאע"ג דמן התורה חי"ב דמצוה רמייא עליה להצילו נותן מה שהתנה עמו שחכמתו מכר לו. וכ"כ ה"ה ז"ל בפי"ב