זרע יעקב מד

שרוב אותם ארצות של מערב הם של מלכיות עוטמאן וכו' יכולים לכוף וכו' והשיג עליו דלגנבים והרוצחים מה יעשה המלך וכו' יע"ש

והרב ב"ד ז"ל בסי' הנז"ל מלבד זה הרבה להשיב עליו דאם היה טעמו של הר"ש מפני שהיו המלכיות מקפידות בזמנו לא הי' לו להעלים את זה כי מי יוכל להבין מדבריו הסתומים מה שהי' באותו זמן שהיו המלכיות מקפידות. ועוד דמר"ן ב"י ז"ל לא ס"ל הכי שהרי הביאה לזו דמוהר"ש בשולחנו ואם איתא דהטעם מפני שהיו המלכיות מקפידות באותו זמן מה לו להביא זה עתה וכו' אלא ע"כ לומר שהרב"י אינו מפרש להא דהר"ש משום הקפדת המלכיות אלא משום חשש רוצחים וגנבים כמ"ש הרב נ"מ

גם ה' המבי"ט גופיה בהרגישו מאלו הסכנות סיים וז"ל גם כי לפעמים יש סכנת שביה וסכנות נפשות לעולם כל הדרכים הם בחזקת סכנה וצריכה להודות לאל ית' כמו הולכי מדבריות ויורדי הים וכו'

הנה שהרגיש מאלו הסכנות אבל התירוץ שתירץ נראה חלוש מאד ולא עוד אלא שהביא ראיה לסתור מההיא דצריכין להודות דאדרבא מדצריכין להודות נראה דהויא סכנה דאי לא אמאי צריכין להודות ואפי' למ"ש בח"ג סי' קל"א דעל הרוב הם בטוחים נראה דבמידי דסכנה אין לסמוך ברובא אפי' במקום מצוה. וכן מ"ש בת"א סי' רמ"ה דאנן וכו' ולפום צערא אגרא נראה דאינו מספיק דלא נאמר לפום צערא אלא בצערא דלא אתי לסכנה אבל כשיהיה צערא דחיישינן לסכנה לא שייך אגרא דהלואי לא יהא עונש יע"ש

ואהמ"ר בעקבותיהם נר' להליץ בעד הרב המבי"ט דהרב ז"ל דקדק מדברי הר"ש מדקאמר דזה היה בימיהם שהי' שלום בדרכים ולא נקט דאיכא סכנת דרכים כמ"ש התוס' ודאי דבא לרמוז דהוא שלום במלכות וכן נראה דדקדק מוהרשד"ם ז"ל בתשו' והרב לא סמך על שלום מלכות לבד אלא כתב וגם שהשיירות מצויות ומלתא דמסתבר הוא דהיכא דאיכא שלום במלכות כל מלך מניח מושל בכל עיר ועיר ומלבד שאין חיילות בדרכים וגם כי כל מושל ומושל הוא שומר דרכו שלא יהיו גנבים ורוצחים בארצו דכשהמושל ההוא אינו שומר עירו וסביבותיו הוא מתחייב ראשו למלך ומה גם שהשיירות מצויות גנבים אינם בנמצאים דהגנבים אינם הולכים אלא בדרך שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם א"כ אין חזקת סכנה אלא חששה רחוקה וכיון שהסוחרים הם הולכים לדרכם וגופם ונפשם שהוא הממון ובטוחים בה' אעפ"י שהוא רשות לגבי עלית א"י שהוא מצוה בהבטחה גדולה כזאת עולים לא"י דהא בימי התלמוד ג"כ לא יבצר דאיכא נמי חשש סכנה דרכים ואעפ"י כן אמרו כופין ועל זה הביא ראיה עצומה דבגמ' אמרו כל הדרכים בחזקת סכנה והם אמרו ארבע צריכים להודות וכו' ואם איתא להא דבימיהם לא הי' חשש סכנה למה תקנו ברכת הודאה אלא ודאי דלא בציר עלמא לפעמים דיש סכנה ואפי"ה אמרו דכופין אלא ודאי דלחששא רחוקה דסכנה כיון שיש שלום במלכות ושיירות מצויות ובמקום דאיכא מצוה עליה לא"י ובהא אמרי' שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין זהו נלע"ד ליישב דבריו

שוב מצאתי הדבר מפורש ראיה לדברי המבי"ט ממ"ש הרדב"ז בשלישיות סי' ת"ח וז"ל ואעפ"י שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין להודות אבל לענין שידחה הנדר מפני סכנה זו זה לא אמרו יע"ש הרי ממש מכוון למ"ש

וחמות"י ראיתי למוהר"י ז"ל בח"ג סי' מ"א דכתב דמאחר דכל הפוסקים ז"ל כתבו הך ברייתא ולא חלקו כמו שחלקו התוס' ודאי דס"ל דאין לחלק מאותו זמן לזמנינו ואי משום הא ודאי דמצי הבעל לומר קי"ל ככל הני רבוותא דלא חלקו מאותו הזמן לזמנינו יע"ש

וחזה הוית להרב נתיבות משפט ז"ל בדרמ"ד וז"ל דמ"ש מוהריב"ל במחלוקת הוא שנוי היינו אי איכא מצוה בזה"ז בישיבת א"י או לו כמ"ש התוס' בשם ר"ח אבל לענין מ"ש דאין נוהג דין כופין לעלות משום סכנת דרכים בהא לא מיירי הרב מוהריב"ל ואיכא למימר דס"ל דכ"ע מודו דאי איכא חשש סכנה אין כופין ולא אמרו כופין אלא כההיא דהר"ש ז"ל יע"ש

ואהמ"ר מה מאד נפלאתי ומה גם על הרב ב"ד

ז"ל בסי' הנז"ל וז"ל א"א דהכי הוה

ס"ד דה' מוהריב"ל שכתב במחלוקית הוה שני הוא משום סכנת נפשות ואולם הרב נ"מ ז"ל הוציאנו מידי כוונה זאת במוהריב"ל וסובר דמ"ש במחלוקת הוא שנוי היינו אי איכא מצוה בזה"ז או לא יע"ש

ואני שמעתי ולא אבין מהיכן למדו מדברי מוהריב"ל דכונתו במחלו' הוא שנוי קאי דוקא אי איכא מצוה בישיבת א"י או לא ולא על הסכנה דהא אדרבא מדכ' דברי התוס' שהוא משום סכנה ודברי הר' חיים שאין מצוה