זרע יעקב לח

דכפי מה שנפרש בדברי מר"ן הב"י נפרש בדברי הרדב"ז ז"ל ודו"ק

ומזה תמהני על הרב ב"ח ז"ל שהקשה על מר"ן הב"י ז"ל בקושיין הנז"ל והניחו בתימא ואהמ"ר אלו היה מעיין יפה בדברי הירושלמי כמ"ש הרפ"מ והתוי"ט לא הי' מניחו בתימה

עוד יש לי לעמוד בדברי התוס' שכתבו במ' קמא דקי"ג ע"א בד"ה נודרין להרגין וכו' וז"ל וה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהשרים משביעים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולים לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתים שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור ע"כ

והדבר הקשה דאיך כתבו דאפי' הוא מפרש בשפתים שלא יצא ממנו כל ימי חייו דיכול לחשוב שום תנאי דהא כיון דאסר ליה כל ימי חייו הוי כמי שאמר לעולם ובאומר לעולם אפי' שחושב בלבו היום לא מהני לבטל מה שהוציא בשפתיו דדוקא היכא דאומר סתם הוא דאמרינן דדברים שבלב מבטל הוא למה שהוציא מפיו משום דסתמא משמע לעולם ומשמע היום והאנוס מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים יע"ש

והיותר תימה שהתוס' עצמם כתבו הכי במסכת נדרים וז"ל מכאן יש לסמוך עכשיו לישבע ע"י הערמת לבו כשרגיל לישבע שבועה למושל העיר שלא יברחו מהמדינה וכיוצא בזה שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר ובלבד שלא יסתור בפירוש מה שבלבו את מה שבפיו כגון אם הפרש מפרש לו המושל בהדיא לעולם דעתה אם יחשוב בלבו היום א"כ יסתור את מה שבפיו וכו' ע"כ וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי

וכמו כן יש לתמוה על הרא"ש ז"ל דאילו הכא בנדרים פי' דצריך שיוציא בשפתיו סתם ואילו בקמא כתב כדברי התוס' וז"ל וכן כשהשר משביע יאודי שלא יצא מארצו יחשוב בלבו היום ואף אם יפרש לו לעולם יחשוב בלבו על תנאי זה ע"כ הרי דדבריו סתראי נינהו נצ"י

תבנא לדאתן עלה שעפ"י דברי התו' הללו ראיתי להרב החסיד בס' ש"י פ' מטות שפי' כונת הב' מאחז"ל דסתרי אהדדי דממאמר דסוטה משמע דמבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא וממאמר דזבחים משמע דבין מבול של מים ובין מבול של אש אינו מביא כנז"ל. ולפי"ה ניחא דשקלא וטריא דידהו הוי כסברת הני תירוצי דאו"ה היו סוברים כחי' הא' של תוס' דת"ח יכול לעשות משבועה שמשמעה לשון כולל להיות מפרש ולומר לפרט זה נתכוונתי וא"כ גם בשבועת המבול אע"ג דאמר סתם לא אוסיף עוד להכות את כל חי דמשמע כל מיני השחתה מצי למעבד מלשון כלל פרט ולומר לכך נתכוונתי למבול של מים דוקא וא"כ מבול של מים אינו מביא אבל חבול של אש מביא אמנם בלעם תפס כתי' בתרא של התוס' דדוקא באונסים יכול להעשות מהכלל פרט ולומר לכך נתכונתי אבל בעלמא כל שהוציא בשפתיו שבועה בלשון כולל. מלשון כולל אינו יכול לעשות פרט אפי' בת"ח לומר בלבו לכך נתכוונתי ואמטו להכי א"ל בלעם כבר נשבע ובשבועה אזלינן לחומרא שלא להביא מבול בין של מים בין של אש כל שהוציא בשפתיו שבועה בכולל לא אוסיף עוד לקלל ולא אוסיף עוד להכות את כל חי

אמור מעתה אפשר שבספק זה עלה ונסתפק כביכול אם לשון כוללי יכול לעשותו פרטי או לא וא"כ אי יכול לעשו' פרטי ולומר שלא אוסיף להכות סתם הוא פרטי של מים אבל של אש מביא א"כ אינו צריך לבלבל שפתם שיכול לדונם לכולם בשם במבול של אש ואי אינו יכול לעשותו פרטי ונאסר אף בשל אש א"כ צריך לבלבל שפתם ולעשותם אומות ועל אומה אחת מביא לכך הוצרך לימלך בבית דינו על ספק זה ותצא דינ"א דמלשון כוללי א"א לעשותו פרטי ואפי' מבול של אש נכלל בשבועה וע"כ צריך לבלבל שפתם לעשותם אומות ועל אומה א' יכול להביא א"כ זהו הטעם שנמלך בב"ד

אשר בזה עלה נעלה לבאר כונת המאמר שאמרנו לעיל שא"ל אאע"ה נשבעת שלא להביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא דהכוונה שאתה מפרש כוונת השבועה לא יכרת דמשמע אפי' מבול של אש לומר שהוא פרטי ולמבול של מים נתכוונתי ולא של אש וא"כ אתה רוצה להביא מבול של אש. והלא הלכה רווחת במעשה הפלגה שהוצרך לבלבל משם אנו למדין תשובה ניצחת דנפסקה ההלכה דכללי א"א לעשותו פרטי ומבול של אש נמי הוי בכלל השבועה ונמצא ח"ו אתה עובר על השבועה: