זרע יעקב לז

נרדה וגו' שנמלך בבית דיני. וגם נבאר מאחז"ל במ"ר פ' וירא פ' מ"ט וז"ל חלילה לך א"ר אבא נשבעת שלא להביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי שבועה ע"כ

ואחד הרואה אתמוהי מתמה דנראה ח"ו כמדבר קשות לפני המלך מש"ע דמערים על השבועה דאם כנים הדברים שהשבועה הוא שאינו מביא מבול של מים אבל של אש מביא מה הערמה שייך בענין והלא לא נשבע על מבול של אש ואיך הפה יכולה לדבר שלא יצא ידי שבועתו והלא לא נשבע על של אש. ואם השבועה הוא אף על של אש איך קרי ליה מערים והרי ח"ו אינו מקיים שבועתו כלל

והנלע"ד לפרש עפ"י מאי דאיתמר בשבועות דכ"ו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופריך מתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשפ' קשיא לשמואל א"ר ששת תריץ ואימא הכי בשפת' ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם. והק' שם בעלי התו' דהכא משמע דלא מתסר אלא בפת חטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטים א"צ להזכיר. וזה תימא דכפ"ג דנדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של תרומה וכו' ומפרש הש"ס דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה וכו' ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואעפ"י שאמ' בלבו היום א"כ הכא דליכא אונם אעפ"י שבלבו היה לאסור פת חטים ליתסר בכל מיני פת שהוציא בשפתיו

ותי' שם ב' תירוצים בזה הא דהתם בפ"ד דנ"ד איירי בע"ה דלא התיר' לו אלא לגבי אונסים כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונם ועוד תי' דהכא דסתם פת הוי דחטים הוה ליה כמוני בשפתיו מה שבלבו להכי שרי אפי שלא במקום אונם ע"כ

ונפקא מינא דלתירוץ א' ת"ח מצי לפרש שבו' ולומר לכך נתכונתי אעפ"י ששבועתו היתה בלשון כולל כגון דאמר יאסר פת עלי דמשמע כל מיני פת נאמן לעשות מלשון כלל ולפרט פת חטים נתכוון אבל לפי תירוץ ב' הוי בהפך ואפי' בת"ח כל שלשון שבועה שמוציא בשפתיו הוא כולל אינו יכול לעשות פרט ולומר לפרט זה נתכוונתי והכא שאני משום דסתם פת הוי דחטים דוקא

והנה טרם בואי אל המכוון רגע אדבר בדרך אגב בהא דאמרינן נודרים להרגין וכו' והוא דראיתי להרדב"ז ז"ל החדשות בלשונות הרמב"ם ז"ל שבסוף ח"ב דס"ג ע"ב שכתב וז"ל ומ"מ אין חילוק בין שבועות לנדרים לענין אונסין ותנא דתני נודרין להרגין וכו' ה"ה נמי לשבועות וחדא מינייהו נקט ע"כ

ונוראות נפלאתי עליו תם אני לא ידעתי שכ"ל דמה בא ללמדינו מאחר דבהדיא אמרינן באותו פרק באותו מקום באותה משנה וז"ל נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אעפ"י שאינו תרומה וכו' ב"ש אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה וב"ה אומרים אף בשבועה ע"כ וכן פסקו כל הפוסקים ולכאורה הוא פליאה גדולה

וכמו כן תמהני על מר"ן ב"י ז"ל בי"ד סי' רל"ב שכתב וז"ל עמ"ש הטו"ר ז"ל הנודר או הנשבע לאונס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להורגין וכו' כתב הוא ז"ל ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה"ה דנשבעים ע"כ והוא פלי דבהדייא קתני מתני' נשבעים כנז"ל ואיך כתב דבמתני' לא קתני

שו"ר להרב פני משה ז"ל בפי' על הירושלמי שכתב ע"ד הירושלמי שאמרו וז"ל הוון בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין ע"כ כתב הוא ז"ל ואע"ג דתנן ב"ה אומרים אף בשבועה ס"ד דהוין בעי מימר דדוקא אם אמר לו האונס לישבע אבל לפתוח לו בשבועה לא כדפרישית ופשיט לה מברייתא דר"י דקתני נשבע את להרגין דמשמע אפי' לפתוח לו בשבועה מותר. וכן משמע מד' הרמב"ם ז"ל ריש פ"ג דשבועות שכ' ואמר הנשבע מתחלתו באונס וכו' לפיכך נשבעים לחרמין וכו' וכן משמע מדברי הב"י סי' רל"ב שהביא ראיה מהאי דהכא לפרש דברי הטו"ר שכתב הנודר או הנשבע לאונס יע"ש עכ"ל

הרי מבואר שכבר נרגש הרפ"מ מזה וישב אותו בטוב טעם ודעת. וכן ראיתי להרב תוי"ט שם במשנה הנז' שיישב דברי מר"ן הב"י הנז' באופן אחר יע"ש. וא"כ בזה מתיישב ג"כ דברי הרדב"ז הנז'