זרע יעקב לו

דרך שבועה והיינו שהוא מכוין לשם שבועה. אבל באומר הן חלוקים הם שלדעת הרמב"ם צריך שיזכיר לשון שבועה ולדעת הרא"ש אינו צריך ובמכוין ללשון שבועה הוי שבועה

הן אמת דאיכא למידק מנ"ל לרבינו לחלק בהכי בין לאו להן דבאומר לאו דרך שבועה הוי שבועה ובהן דצריך שיזכיר שבועה והרי בש"ס לימדו הן מלאו דכשם דלאו לאו הוי שבועה כך הן הן הוי שבועה וסברא הוא א"כ מנ"ל לחלק ביניהם בין לאו להן כיון שהן נלמד מלאו ודאי דחד דינא אית להו ואין חילוק

ותו שמדברי מר"ן כ"מ ז"ל שכתב וז"ל, וא"ת אם הזכיר שם מאי אירייא דאמר תרי זימניה לאו או הן בחד זימנא סגי וכו' מבואר דסבר דגם בלאו הצריך הרמב"ם ז"ל שיזכיר שם. וכן משמע מדברי הטור ז"ל שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסי' רל"ז ז"ל כתב הרמב"ם צריך שיזכיר על הלאו וההן השם או כינוי והרמב"ן ז"ל כתב שא"צ וכן היא מסכנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ מבואר שגם בלאו צריך שבועה כמו שהבין מר"ן ז"ל. ואם כנים הדברים הדבר הקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא עירבם הלאו וההן ולסיים בב' שהזכיר שם או כינוי

ומר"ן ז"ל בכספו הטהור תי' דאי אמר בה' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הכא במאי עסקינן בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאתר שהזכירו סמוך ללאו לאו או בהן הן הוי כנשבע וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי עכ"ל

וא"כ מעתה אפשר דמה"ט חילקם רבינו ז"ל להורות שהלאו והן צריך דרך שבועה והזכרת השם אינו צריך דרך שבועה ולכך חילקם ושם דרך שבועה גבי לאו דאלו היה מחבר שניהם יחד אחר הדין וכותב דרך שבועה בשם ובכינוי. הוה משמע דגם השם וכינוי צריך דרך שבועה שיאמר בה' שאעשה או לא אעשה והאמת אינו כן דא"כ א"צ שיכפול הלאו והן ולכך חילקם

באופן דלמדנו מכאן דלדעת הרמב"ם ז"ל ס"ל דצריך שיזכיר שבועה או כינוי וכו' אשר מזה תמהני עמ"ש הרב ש"ך ז"ל בסי' רל"ז וז"ל וראיתי בהגהת התשב"ץ להרי"ף ז"ל סי' ת"א שכתב דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו או הן ע"כ ותמהני דא"כ אפי' דאמר פעם א' סגי והוי שבועה ואפשר דמיירי שקודם לזה הזכיר שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד עכ"ל

ואהמ"ר תם אני לא ידעתי שכו"ל מה זו תמיה על הרי"ף ז"ל מאחר דסברתו היא מוצאת הלא היא ברכת הרמב"ם ז"ל ואי משום דקשה דא"כ בפעם א' סגי כבר נתעורר מזה מר"ן ז"ל ויישב דעתו וא"כ הרי"ף ז"ל קאי כדעת הרמב"ם ז"ל והוא פלי ודבריו צ"ע

וחזיתיה להרדב"ז ז"ל בחי' על הרמב"ם ז"ל אשר בתשו' ח"ב סי' קס"ג שעמד ע"ד הר"מ במז"ל אלו כקושיית מר"ן ז"ל ותירץ וז"ל. וי"ל דלעולם שם בעינן ובהן אחד או לאו אחד הוי שבועה לענין שאסור לבטל דבריו אבל לא להתחייב קרבן או מלקות אבל אם אמר לאו לאו ב"פ או הן הן והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה לקרבן ולמלקות

ולדעתי המעט הוא דבריו לא זכיתי להבינם שהרי מילתיה דר"א דאמר דלאו לאו שבועה יליף ליה ממבול והתם למאי נפקא מינה אמר תרי לאווי וגם שם או כינוי להתחייב קרבן והלא עיקר שבועתו היה כדי שלא יוכל לעבור על דבריו וא"כ היה די באמירת לאו א' כפי דבריי דס"ל דבלאו א' הוי שבועה לענין שאסור לבטל דבריו אלא ודאי דבעינן ב"פ לאו כדי שלא יוכל לבטל דבריו

ועוד אני תמיה דאם איתא לפי דבריו מאי האי דקאמר הרמב"ם ז"ל הרי זה כנשבע דמשמע כנשבע ולא נשבע ממש והלא לפי דבריו שבועה ממש היא לכל דבר בין לקרבן ובין למלקות

ותו חם אני שבהדייא כתב הרמב"ם ז"ל בה"ג וז"ל האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל יאכל וכו' הרי זה חייב ט"כ. הרי בהדייא דבאומר לאו א' אם הזכיר את ה' חייב והיינו קרבן או מלקות ואיך כתב דבאומר לאו א' וכו' באופן שדבריו צ"ע

אלא העיקר כמ"ש דמאי דאמרו באומר לאו ב' פעמים היינו שהזכיר שבועה מקודם וכמ"ש מרן כ"מ בעד הרמב"ם ז"ל או כמ"ש הרש"ך ז"ל אבל באומר לאו לחוד ב"פ אפי' איסורא ליכא זה נוכל לפרש בכונת הש"ס וכמ"ש התוס' שם בד"ה והוא דאמר לאו לאו וז"ל ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להיזהר וקצת עונש בדבר עכ"ל ומשמעות דבריהם הוא דאיסורא ליכא ואולם קצת עונש איכא

איך שיהיה נחזור לכונת מאחז"ל שאמרו הבה