זרע יעקב לה

שבועה ע"כ והכונה דלא אמרו אתה עובר על השבועה רק מערים לומר ששבועתך הייתה מפרשה שנייה כדעת הרי"פ ז"ל חלילה לך דהאמת הוא כסברת הרא"ש ז"ל שהביא ראיות לדחות ס' הרי"פ ולא של מים ולא של אש שלא הזכיר מים בפ' א' א"ד ז"ל

וחזה הוית להרב פני האדמה ז"ל בסדר זה שכתב במאמר זה וגם עמד בחקירה הנז' על הני מאמרי דסתרי אהדדי וז"ל ולענ"ד י"ל לעולם לכ"ע ס"ל דלעולם כולו אינו מביא לא של אש ולא של מים אבל על אומה אחת מביא א"כ בסדום התם חשב אברהם אבינו תחילה כמו שחשב לוט ובנותיו דהיו נידונים בזה כל העולם ולכך א"ל שמא ח"ו אתה מערים יען דלכל העולם אפי' של אש אינו מביא דכן נראה מלשון השבועה וכו' יעש"ב

ואהמ"ר תמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאאע"ה חשב כמו שחשב לוט ובניתיו דהיו נידונים בזה כל העולם מאחר דהוא הפך הפסוק וזה סדרן של פסוקים וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ויאמר ה' אל אברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה וגו' עשו כלה וגו' ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך וגו' ופירש"י ז"ל חמשים צדיקים עשרה צדיקים לכל כרך וכרך חמשה מקומות יש וכו' הרי מבואר בהדיא דבתחילה ובראשונה סבר אאע"ה שהדין לא היה אלא על סדום דוקא ולא ע"כ העולם והוא פלי

שעפ"י הבא"ר אפשר לבאר פסוקי פרשתינו וכ"ת הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ודרשו רז"ל והביאו רש"י ז"ל בחומש הבה נרדה בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה ע"כ. והדבר תמוה דהנה אמת דענותנותיה יתירה כביכול להמלך בבית דינו האמנם מצאה הקפידה מקום לנוס מה היה לכביכול בעת ובעונה הזאת אימלוכי אימליך בבית דינו הצדק והלא דבר הוא

ונראה דיתכן לפרשו בהקדים עוד מ"ש ה' דת ודין משם רבו ז"ל בכונת הפ' הקודם לזה ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' דהכונה דכיון דנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לא של אש ולא של מים א"כ כיון שהם שפה אחת ואומה אחת לא יכול לדון אותם לא באש ולא במים מכח השבועה ומאי תקנתיה נרדה ונבלה שם שפתם ונעשים שבעים אומות ועל אומה אחת מביא אלו דבריו ז"ל ודפח"ח

ואולם מלתא דנא' שמבול של אש נמי אינו מביא לאו מלתא פסיקתא היא והדבר במחלוקת הוא שנוי בין הרי"פ והרא"ש ז"ל דלדעת הרי"פ מבול של אש מביא ולדעת הרא"ש מבול של אש אינו מביא וכאשר הארכנו בזה. אמור מעתה אם נאמר כהרי"פ ז"ל אינו הכרח לבלבל שפתם לנקום נקמת שהרי יכול להביא מבול של אש ובשל אש ידונם. אבל אם נאמר כהרא"ש ז"ל דהשבועה היתה אף על מבול של אש א"כ להפרע מהם ולנקום נקמת צריך לבלבל שפתם ונעשים אומות הרבה ובכן על אומה א' מביא

ואפשר דבספק זה עלה ונסתפק הקב"ה אי הוי הלכתא כהרי"פ או כהרא"ש ולכך הוצרך להימלך בבית דינו לראות מה תהיה הסכמתם ועלתה הסכמתם דהלכתא כהרא"ש ז"ל ולדעתו אף מבול של אש אינו מביא וא"כ לפרוע פרעות מדור הפלגה צריך לבלבלם כדי שיהיו נעשים אומות הרבה ועל אומה אחת יכול להביא כאמור

ודע דהא דאמרינן דהאומר לאו לאו או הן הן דהוי שבועה דעת הרמב"ם ז"ל הוא דבעינן שיזכיר שבועה שכ"כ בפ"ב מה' שבועות ה"ו וז"ל וכן האומר לאו לאו ב' פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע ע"כ. משמע דבאומר לאו לאו או הן הן ב"פ צריך שיזכיר שבועה הא לא"ה לא הוי שבועה

איברא דמדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל איכא למידק דבאומר לאו ב"פ לא בעינן שיזכיר שבועה שהרי חילק בלשונו וגם אומר לאו לאו נקט דרך שבועה ואח"כ כתב או הן הן והזכיר שבועה ואי הוה ס"ל דגם באומר לאו צריך שיזכיר שבועה הו"ל למיכללינהו הדדי ולומר האומר לאו ב"פ או הן ב"פ דרך שבועה והזכיר שם או כינוי ומדלא כללם יחד והזכיר גבי לאו דרך שבועה וגבי הן הזכיר שבועה משמע דבאומר לאו ב"פ דרך שבועה ה"ל שבועה ובאומר הן ב"פ צריך שיזכיר שבועה או כינוי כדי שיהיה שבועה זה נראה מריהטא דלישניה

ושמעינן מזה דבאומר לאו ב"פ אין צריך להזכיר שבועה. ונראה לכאורה דבזה הושוו עם הרא"ש ז"ל שכתב ב"פ שבועת העדות דבאומר לאו והן ב"פ והוא שמתכוין לשם שבועה ה"ל שבוע' יע"ש. דאלמא במתכוין לשם שבועה די ואינו צריך שיזכיר לשין שבועה לא בלאו ולא בהן ובלאו שוים עם דעת הרמב"ם שכתב