זרע יעקב שמג

כנז' ותירוצו דחוק ולא רצה לתרץ כתי' רמב"ן הוא פשוט משום שחולק עליו בדין וס"ל דבני מבוי הישן נמי יכולים לעכב ע"כ. נראה האדון יחיה שתפסתי תירוץ הנמו"י לדוחק גדול והנמו"י תפס בעצמו זה לדוחק שמתחיל וצל"ע וסיים ושמה נחלק וכו'. והב"י בהדיא לא ס"ל כתירוץ הנמו"י דהא בסי' קנ"ו ס"ד בהיזק דחנות ואומן במבוי כתב דאין להם חזקה והחליט הדין להלכה גמורה במסמורות בל ימוט רק בקול הפטיש שנעשה מלאכתו בביתו ממש כתב שם דיש חזקה וכאן בנ"ד לא כתב דיני כ"א בלשון יש אומרים ם ואין ולאו ורפייא בידו לכתוב הדין בפשיטות שעכ"פ לכתחילה כשבא לפתוח דבני מבוי הישן מצי מעכבים ומדשינה המחבר טעמם ולשונם הלא כל רואה יראה ויבין ישפוט בצדק דלהמחבר חמיר לי' הרבה מאד חנות ואומן במבוי מריבוי דרך של מבוי אחר דהא עכ"פ משמע מהמחבר דיש חזקה לריבוי דרך של מבוי אחר דהא בסי' קנ"ה כתב דלכל היזק יש חזקה חוץ מארבע ובאומן במבוי מפורש יוצא מהמחבר סי' קנ"ו ס"ד דחשיב כקוטרא וכיהכ"ס א"כ ממילא בנ"ד לכ"ע יש חזקה. ואיך כתב האדון יחיה דהמחבר ס"ל כהנמו"י וז"ל כת"ר ואין ספק שזו היתה כוונת הר' ב"י וכו' דמחלק בנדונית כחילוק הנמו"י וכו' עכ"ל דמר. הלא להנמו"י בע"כ אומן וחנות במבוי קי"ל לי' דהא אין יכולים למחות כלל וריבוי דרך של מבוי אחר יכולים למחות אף דבאמת אומן בחצר חמיר אף להנמו"י לענין דאין לו חזקה מ"מ במבוי חמיר יותר ריבוי דרך של מבוי אחר לענין זה דבני מבוי הישן יכולים לעכב מטעם דמרבה נכנסין ויוצאים שאינם צריכים לבני אותי מבוי כלל משא"כ חנית ואומן דאתי מעלמא כבני אותו מבוי ע"כ אין יכולים למחות

נמצינו למדים דהב"י לא ס"ל כתירוץ הנמו"י מפני שהיא באמת דחוקה לכל מעיין דנימא להיזק חמור שאין לו חזקה בחצר אעפ"י כן במבוי אין יכולים למחות ולהיזק דיש לו חזקה נימא להיפך דבמבוי יכולים למחות כלפי לאי. ונראה לי שזהו כוונת האדון שהק' לקמן בלשון ולימא מר לנפשיה. ובאמת סברת הנמי"י בתירוצו מגומגם מאד וכאשר העיד ע"ע כנז'

ותירץ הר"ן הרי עולה בקנה אחד עם תי' הנמו"י וכל הקושיות אשר יפלו על תי' הנמו"י יחולו ג"כ על תי' הנז' לאפוקי תי' הרמב"ן תי' מרווח הוא וראויים הדברים למי שאמרן דהש"מ למס' בתרא ס"ל ג"כ כתירוץ הרמב"ן דהא מפרש להש"ס בסתמא כפירוש רמב"ן אלא שאח"כ הביא סברת הר"ן נמצא ממילא כל הפוסקים שלא נמצא בפירוש בדבריהם שס"ל דבני מבוי הישן יכולים לעכב ניחא לן לו' שסיים לומר דאין מעכבים וכתירוץ הרמב"ם שהוא תי' מרווח. אך הרא"ש ושאר פיס' שס"ל להדיא דבני מבוי הישן מצי מעכבים מוכרחים המה בע"כ לתרץ כהנימו"י ודברים הללו רמזתיו בקיצור בקונטריסי נמצא מעתה הנחה שהנחתי הנחה אמת היא בה"י א"כ ממילא רוב הפוס' משלנו המה

ועתה אני אומר שאפי' לס' האדון נ"י שירצה לומר שטוב לו תירוץ זה כמו זה אעפ"י כן רוב הפוס' משלנו הם. ונקדים הלכה קטנה מובא בדב"ק שהב"י סיים ואיפשר שדינו של ר"מ אמת לכ"ע אלא שאינו מתפרש על בעייא זו לרי"ף ורמב"ם ורש"י ע"כ. הנה הב"י כתב זה בדרך איפשר ולענ"ד דמר"ן הב"י לא נחית כאן לדייק כ"כ לעומקא דדינא דהא א"א כלל לומר דהרי"ף וסייעתו יסברו כהר"מ דהא הר"מ הק' על פירש"י דמפרש שקאי על מבוי החדש דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל כמובא ברא"ש לשין הר"מ ע"כ פירוש הר"מ דקאי על בני מבוי הישן הרי אנו רואים דעיקר שהוציא הר"מ דיני דבני מבוי הישן מעכבים הוא משום קושייתו על פירש"י וכיון שכתב הב"י דהרי"ף וסייעתו מפרשים דייקא כפירש"י א"כ בע"כ דס"ל דבני מבוי הישן אין יכולים. לעכב דאי יכולים לעכב יקשה עליהם קו' הר"מ למה מפרשים הבעייא דקאי על מבוי החדש פשיטא ומה בני מבוי הישן מעכבין כ"ש בני מבוי החדש דאין לו שם דריסת הרגל כלל דמצי מעכבי והוכחה זו כ' ג"כ ברמב"ן בחידושיו וז"ל ואדרבא מדקא מבעייא ש"מ דאין במבוי דין ריבוי הדרך בבני מבוי עצמן שא"כ פשיטא מעכבים לאחר אלא לפי שאין דנין בו דין ריבוי הדרך בבני מבוי עצמן הוצרך לשאול על בני מבוי האחר. הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ן דאותן הפוס' שמפרשים הבעייא דקאי על בני מבוי החדש אותן הפיס' בע"כ יפרשו דבני מבוי הישן אין מעכבים. נמצא לפי מ"ש הב"י דהרי"ף ורמב"ם ורש"י מפרשים הבעיא דקאי על מבוי החדש בע"כ דמודים רבנים הנ"ל דבני חבוי הישן אין יכולים לעכב

ועוד דהרשב"א מפרש בהדיא להרמב"ם ז"ל דס"ל דאין בני מבוי הישן מעכבים שכתב ח"א סי' מ"ו אלמא וכו' דאין במבוי משום ריבוי הדרך וכפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ. ואח"כ סיים אלא